לפני כחודש קיבל אפי פוקס, בלוגר מוכר, תגובה לאחד הפוסטים בבלוג שלו, שנראתה כמו איום באונס. פוקס ניסה לפנות למשטרה, שבמקום לטפל בתלונתו כיאות רק טירטרה אותו משוטר לשוטר. גולשים רבים נוספים, שסובלים מעבריינות רשת, כגון פריצה לאתרים שברשותם, איומים והשמצות בפורומים ברשת ועוד שלל בעיות, מרגישים שאם המשטרה מתעלמת מאיומים באונס שהגיעו דרך האינטרנט - הרי שאין להן ולבעיות ה"קטנות" שלהם שום סיכוי לקבל מענה.
המשטרה מצידה טוענת שאין לה תקציב כדי להרחיב את מחלקת עבירות המחשב, וכי היא איננה מצליחה להתמודד עם כל הפשעים באינטרנט. השורה התחתונה נשארת קבועה: האינטרנט הישראלי הוא מקום לא בטוח. איך הגענו למצב הזה? אם נחזור כעשור אחורנית, נגיע לשם שחזר לככב בכותרות בסוף השבוע האחרון: אהוד טננבאום, "האנלייזר".
טננבאום התפרסם לראשונה בשנת 1998, כאשר נתפס במבצע משותף של המשטרה ביחד עם רשויות החוק האמריקניות, לאחר שפרץ ביחד עם מספר חברים לאתרים רגישים של הצבא ורשויות ההגנה האמריקניות. טננבאום, שהצליח באמצעות הפריצות להכניס את כוחות הביטחון לפאניקה (אלה חשבו שמערכת ההגנה שלהם נפרצה על ידי העיראקים).
לאחר תפיסתו הפך טננבאום למעין סלבריטי, ובשנים עד הגשת כתב האישום (ב-2002), הספיק להתגייס לתפקיד יוקרתי בצה"ל, לככב בפרסומת לרשת מחשבים, להיות מועסק בחברות אבטחה שונות ולהפוך לשם דבר בכל הקשור לגיבורי התרבות של האינטרנט: טננבאום, ממש כמו דויד, הצליח בכוחות עצמו להכריע ולהכניע את גוליית – רשתות המחשבים הגדולות של הצבא האמריקני. עבריין? לא לא, חלילה. הוא משלנו, הוא חכם, האמריקנים האלה סתם נכנסים לפאניקה - האנלייזר שלנו הוא גיבור!
ממש "רובין הוד" מודרני כפי שאמו כינתה אותו, לא? זאת, כמובן, אם מתעלמים מהנזק הכספי הרב שנגרם לרשויות אליהן כן פרץ. יש אומנם מקום להעריך את החלטתו לא לגנוב מאנשים פרטיים, אך גם פריצה לאתרים של גופים גדולים היא עבירה לכל דבר. מה שכמובן לא מנע מהחברה הישראלית לחבק את האנלייזר כלוחם חופש, ולהפוך מעבריין הרשת הזה גיבור תרבות של ממש.
בשנים האחרונות נעלם אהוד טננבאום מעיני הציבור, וחזר לככב בכותרות רק בסוף השבוע האחרון, זאת לאחר שדווח כי נעצר בקנדה בחשד שהשתתף בהונאת אשראי והואשם שעקץ כ-1.8 מליון דולר קנדיים מחברה קנדית.
אך גם כשהיה מחוץ לכותרות, החותם שהאנלייזר השאיר על החברה הישראלית הזיק לה: עבריינות רשת עדיין לא נתפסת אצלנו כפשיעה של ממש, אלא אם כן מדובר במקרי קצה קיצוניים וקשים במיוחד. האקרים-צעצוע פורצים לאתרים פרטיים ומשחיתים אותם להנאתם בתחושת חסינות די מוצדקת, בעוד בעלי האתרים שומרי החוק נשארים חסרי אונים מול מתקפות חוזרות ונישנות.
אין להאשים את האנלייזר במצב. הוא רק זה שפרץ. החברה הישראלית היא זאת שקבלה אותו כגיבור, במקום לדרוש להעמיד אותו לדין במהירות האפשרית ובחומרה מירבית. העונש שהוא קיבל, שנה וחצי מאסר בפועל, היה מעט מדי ומאוחר מדי, שכן טננבאום נכנס לכלא רק בשנת 2002, הרבה אחרי שהפסיק לעניין את התקשורת שבקושי סיקרה את גזר דינו וכליאתו.
מאז, הספיק הטטנבאום לעבור לקנדה, ולהשאיר אותנו רק עם מורשת מפוקפקת: מורשת בה האקרים הם גיבורי תרבות, ופריצה לאתרים מסתמנת בדרך כלל כעוד תחביב לא מזיק של גאונים ומוצלחים. וכשככה מתייחסים לדור הבא של הפושעים - לנו רק נותר לבדוק טוב טוב את הגדרות האבטחה בדפדפן שלנו ולקוות שלא ניפול קורבן במתקפה הווירטואלית הבאה.