"למה?" שאלתי.
"כי זו פעם ראשונה שאני עוברת לגור עם מישהו".
"אבל כבר גרת עם שותפים", ציינתי.
"זה לא אותו הדבר. עם שותפים לכל אחד יש את הטריטוריה שלו. ועם בן זוג זה להיות באמת יחד. זה לאבד קצת מה'לבד' שלך, זה 'להתערבב'. זה לוותר קצת על ה'ספייס' שלך".
מה זה בעצם "ספייס"? האם "ספייס" וחלל/מרחב זה אותו הדבר? והאם לעבור לגור עם בן/בת זוג משמעו לוותר על ה"ספייס" שלך?
למרות שלא תמצאו את המילה "ספייס" במילון אבן שושן, יש לה משמעות שונה מהמילים חלל/מרחב שכן נמצאות במילון העברי המלא. כשאנחנו מדברים על חלל/מרחב אנחנו מתכוונים למשהו פיזי - מקום בחדר, מרחב על מדף, בארון, במיטה. כשאנחנו מדברים על "ספייס" אנחנו מתכוונים להרבה יותר מזה.
"ספייס" הוא לא רק במרחב, הוא גם בזמן ובנפש. "ספייס" הוא המקום שלנו לעצמנו בעולם הזה. ה"ספייס" שלנו הוא כמובן גם מקום פיזי, אבל הוא גם המשמעות שאנחנו מייחסים לו – למשל, בית. "ספייס" הוא הזמן שבו אנחנו עושים מה שאנחנו באמת רוצים לעשות, לקרוא, לטייל, ללכת לקאנטרי... ה"ספייס" שלנו הוא גם המקום בנפש שבו אנחנו חושבים על מה שאנחנו באמת רוצים לחשוב. המקום שבו אנחנו חושבים על עצמנו.
"ספייס" זה המקום בנפש שמגדיר מי אנחנו, ואנחנו לוקחים את ה"ספייס" הזה שלנו, כמו צבים, לכל מקום.
"את צודקת", אמרתי לה. "לעבור לגור יחד זה באמת קצת 'להתערבב', אבל לא לגמרי. לכל אחד מאיתנו יהיה חצי ארון, לכל אחד יהיה חלק שלו במדף".
"נראה לך שאני יכולה להסתדר עם חצי ארון?! אני צריכה מקום לבגדים שלי... לנעליים... ל...".
"טוב. שני שליש ארון לך, שליש לי", עניתי.
"זה כבר נשמע קצת יותר טוב..." אמרה בחצי חיוך.
היא צריכה מקום לא רק לבגדים ולנעליים (כמה בגדים ונעליים צריך בנאדם?), אלא גם למה שהם אומרים עליה.
"ומה עם מדף הספרים שלי?" שאלתי.
"הוא יכול להיות בסלון. ואל תדאג הרלן קובן לא חייב לתפוס מקום לצד ספרי הפילוסופיה שלך", אמרה וקרצה.
מסתבר שלחפצים שלנו יש יותר משמעות מהמקום שהם תופסים.
"ומה יהיה עם אוספי הדיסקים שלנו? נשאיר אותם בנפרד, או שנאחד אותם? מצד אחד להשאיר אותם בנפרד זה לתפוס מקום מיותר... מצד שני כל אחד מאיתנו השקיע באוסף הזה מעצמו... וחוץ מזה גם יש הרבה דיסקים שיש לנו פעמיים... מה נעשה איתם?" אמרה וצל של דאגה חלף על פניה.
אוסף הדיסקים הוא הבייבי שלה. למרות שרבים מאיתנו, כולל אני, נכנעו לפיתוייו של האינטרנט, היא עדיין הולכת לקנות דיסקים.
"אפשר להשאיר אותם בנפרד בינתיים", אמרתי. היא שיחררה אנחת רווחה.
לעבור לגור יחד זה קצת כמו לנהל משא ומתן על הגדרת טריטוריות. מה שלי, מה שלך, אבל גם – מה שלנו.
כן, צריך גם קצת "להתערבב", אבל לא חייבים לעשות הכל בבת אחת. אפשר גם בפעימות, כי קשה לוותר פתאום בבת אחת על ה"אני" הזה שפיתחת לך לבד כבר שנים.
ונכון שלא צריך, ואפילו אסור, לוותר על ה"אני" הזה לגמרי. נכון שצריך להשאיר ביחסים גם "ספייס" לעצמך. אבל אסור לשכוח גם להשאיר קצת "ספייס" למישהו אחר, כדי שיהיה אפשר ליצור את ה"ספייס" החדש.
ה"ספייס" שלנו.