"אין זמן? לבילוי עם הילדים אני אמצא זמן"

את רגעי ההורות המרגשים, הבילויים הקטנים עם הילדים שלנו, אי אפשר לקנות בכסף, אומרת מלי גרין, אמא לתשעה. רגע לפני ראש השנה היא לא רוצה לחשוב על העוקץ שבלהיות אמא עובדת, אלה דווקא על הדבש המתוק

ביקשתי מאסתי להצטרף אלינו היום לביקור במאפיה, אבל אסתי היתה עסוקה. "אין לי זמן", היא ספק גוערת בי, ספק מתרפקת על הקלישאה. ואולי זמן זה עניין שלנו, מושג נזיל שאנחנו בוחרים במה למלא אותו, מהם סדרי העדיפויות שהצבנו בפנינו ומה אנו מבקשים להשיג בו?

 

בסוגייה הזו התחבטתי בשבוע שעבר, כשהשתתפתי בסיור ביקב לכבוד השנה החדשה הבאה עלינו לטובה. הסיור התחיל בשעות הבוקר המוקדמות והסתיים בשעות אחר הצהריים המאוחרות.

 

"פשוט אין לי זמן לנשום", גנחה אחת הנשים שעובדת כאשת פרסום. "אני כל היום במרוץ מטורף. אין זמן לכלום! אין זמן לילדים, אין זמן לבעל, אין זמן לבית".

 

"אם אין לך זמן, איך זה שמצאת זמן להשתתף בסיור הנחמד הזה, שכולו הנאה ולא עבודה?" השאלה נפלטה מפי ולא כהתרסה.

 

"נכון", הסכימה אם עובדת ואישה עסוקה נוספת. "אנחנו בוחרים אם יהיה לנו זמן לעשות משהו מסוים או לא. היום בחרתי שיהיה לי זמן כיף לעצמי עם חברות".

 

נכון שכולנו שועטים במרוץ החיים, אך אין ספק שהמונח "אין לי זמן" הפך למושג דביק, כי מעניין, גם הנשים העסוקות ביותר בעולם מוצאות את הזמן לפעולות שהן כן מעוניינות בהן.

 

ראש השנה לפנינו ואני חושבת דווקא על הדבש שחיי ההורות מעניקים לנו. הרגעים היפים, הדלק הזה שאי אפשר לקנות בכסף, הזמן שאנחנו מחליטות להקצות לעצמנו, להיות עם הילדים שלנו, מתוך בחירה. לא רק זמן להאכיל ולקלח.

 

מדי פעם אני אוהבת לקחת את ילדי למאפייה של נתנאל. פעם בשבוע הוא מספק שעת יצירה לילדי השכונה. תמורת כרטיס מוזל, כל ילד זוכה ללוש בצק ולהכין עוגייה גדולה לעצמו. עכשיו אני מציעה לאסתי חברתי ולילדיה להצטרף אלינו לסדנת עוגיות דבש שנתנאל מעביר לכבוד החג המתקרב.

 

"אין לי זמן", היא גונחת. "אבל אם את מוכנה, אשמח אם תיקחי את הבנים שלי איתך. בסדר?" היא מבקשת.

 

"בשמחה רבה!" למה לא לגרום הנאה לילדים נוספים? הוצאתי את עגלת התאומים. שמואל הקטן שלה תפס מושב אחד בעגלה, רותי שלי יושבת לצידו ועל מוט העגלה מאחור, נתלית מימי.

 

שאר הילדים צועדים משני צדי העגלה ובנה של אסתי אוחז בידו של דודי. ארבע אחר הצהריים, עגלות מתגלגלות ברחבת המאפיה של נתנאל.

 

אנחנו מחכים בתור, בסבלנות. ריח מאפה עולה באוויר ונתנאל עסוק בסידורים אחרונים. "עוד רגע, ילדים", הוא מבקש בחיוך. "עוד רגע, ילדים, ונכין ביחד עוגיות דבש נהדרות לכבוד ראש השנה!" דודי שלי נעשה קצר רוח.

 

"אני אכין עוגייה בצורת מכונית", הוא מצייר לי בידיו.

"הי, מלי", קולה של אורית חברתי מגיע לאוזני. אני נושאת עיניים ומביטה בה. היא באמצע שיחת טלפון, מן הסתם חזרה מהעבודה עכשיו.

 

"הי אורית, כדאי לך להביא את הילדים לכאן! זו חוויה נהדרת", אני מציעה לה.

"אח, הלוואי ויכולתי. רק עכשיו חזרתי מהעבודה. אני צריכה לאסוף את הילדים מהצהרון. אני גמורה ויש לי עוד עבודה בבית. רק אמהות כמוך, שיכולות לתמרן בין בית לעבודה, מצליחות לתת לילדים שלהן הנאה שכזאת. אני רואה אותך והאשמה מטפסת לי בגרון", היא אומרת תוך כדי ריצה. "אין לי זמן. אין, פשוט אין".

 

לכי תסבירי לה בפעם האלף שעבודה מהבית לא פחות מאיימת מיום עבודה ארוך וכי אתמול בלילה עבדתי עד שלוש לפנות בוקר, והבוקר התחלתי את העבודה מול המחשב בשמונה וחצי וסיימתי רק בשתיים. בעצם, עדיין לא סיימתי. המחשב מחכה לי בתשע בערב, לאחר שאסיים להשכיב את הילדים, לסדר את הבית ולבשל למחר..."

 

אורית המשיכה לרוץ. לה אין זמן, כן, אלו היו המלים המדויקות שלה. ולי? לי דווקא יש זמן. כלומר גם לי אין זמן, מתוך בחירה כמובן. אין לי זמן לישון לילה שלם, אין לי זמן לצאת כעת לטיול בן יומיים עם בת דודתי, כפי שהציעה לי, אבל יש לי זמן לבלות איתם, להעניק להם חוויות שילוו אותם בעתיד. כך אני חושבת בסיפוק ומנסה לסלק את העוקץ מהדבש שההורות מעניקה לנו.

 

"אמא, בואי תעזרי לי", ידיה של מימי דביקות מהבצק. אצבעותיה מנסות ללוש ללא הצלחה.

"הנה, תוסיפי לה קמח", מציע נתנאל. הוא מפזז בין הילדים, ההנאה שלו ניכרת בכל אחת מתנועותיו.

 

כעבור שעתיים אנחנו עושים את דרכנו הביתה, עם עוגיות בצורות משונות. הילדים ממשיכים בהתלהבות להחליף חוויות על הבצק שנמרח על הרצפה, על המכונית שצורתה דומה יותר למשאית. באותו רגע הרגשתי את האושר העילאי והסיפוק של הרגעים הקטנים של האמהות פושט בעצמותיי ונספג בהם. הם אלה שמתדלקים אותי ומעניקים לי סיפוק וכוח להמשך.

 

יכולתי לספר לכם בטור הזה, בתקופה זו של סיכומי שנה, בין היתר גם על הקשיים, על הילד שזקוק לתגבור, על הילדה שזקוקה לריפוי בדיבור, על הריצות בין רופאי שיניים, על האובר-דראפט, על חשבון החשמל המנופח שאוגוסט שלח לי בהפתעה.

 

"על הדבש ועל העוקץ", בחרתי לספר לכם על הדבש, על המתוק, על הדלק הזה, אותו הדלק שאי אפשר לקנות בכסף. שנה טובה ומתוקה לכולם ולכל ההורים והילדים בפרט!

 

• מלי גרין, סופרת ועיתונאית. נשואה פלוס תשעה.

 

• לכל הטורים של מלי גרין