שבעה עם באשיר

מי ייקח את טקס פרסי אופיר, שמתקיים השבוע? "ואלס עם באשיר" התיעודי, "שבעה" המשפחתי או "איים אבודים" המצליח? ניסיון לעשות סדר לקראת יום החג של תעשיית הקולנוע

בראש השנה שעבר, לרגל איזשהו משאל מבקרים אינטרנטי, נתבקשתי לחזות כיצד תיראה שנת הקולנוע הקרובה. זה היה רגע לפני סיומה של שנת תשס"ז, משנות השיא של הקולנוע הישראלי, עם שילוב יוצא דופן של סרטים שהיו גם איכותיים וגם זכו להצלחות עצומות בקרב הקהל המקומי ובקרב קהילות הקולנוע הבינלאומיות. הנבואה שלי היתה פסימית: שנת תשס"ח, טענתי, תביא התרסקות.

 

לא רק כי את השיא האמנותי והמסחרי של השנה שעברה יהיה קשה לשחזר, אלא בעיקר כי לקולנוע הישראלי יש נטייה משונה להשמיד את עצמו דווקא ברגעים בהם הוא הכי מצליח. תחילת השנה דווקא הוכיחה את ההפך מתחזיתי: בתחילת 2008 הגיעו להיטי תשס"ז הישראליים לחופי אמריקה ועשו שם היסטוריה: “ביקור התזמורת" הפך לסרט הישראלי הכי קופתי אי פעם על מסכי אמריקה (עם הכנסות של כ־3 מיליון דולר) ו"בופור" היה לסרט הישראלי הראשון שזכה למועמדות לאוסקר מזה 24 שנים.

 

תעשייה בריאה ושפויה היתה ממנפת את ההצלחות האלה ליצירת הצלחות נוספות. אבל קשה בישראל. ואולי לכן גם יוסף סידר, גם אבי נשר, גם איתן פוקס וגם דובר קוסאשווילי עובדים בימים אלה על סרטיהם הבאים, שיהיו הפקות בינלאומיות שיצולמו בחו"ל.

 

שבעה. מי ייקח את האופיר?

 

ומול ההצלחות הפנומנליות של סרטי תשס"ז בקופות בארץ - למעלה מ־1.3 מיליון כרטיסים נמכרו, ארבעה סרטים הביאו יותר מ־200 אלף צופים ובזכותם 40 אחוז מעשרת הסרטים הנצפים ביותר בישראל ב־2007 היו ישראליים - שנת תשס"ח היתה צנועה בהרבה. במקום ארבעה להיטים, השנה רק להיט ישראלי ענק אחד: “איים אבודים", שנמצא בדרכו להגיע קרוב מאוד לקו 300 אלף הכרטיסים. אחריו נמצא "ואלס עם באשיר", שיסתפק ב־100 אלף כרטיסים בלבד (הישג מכובד לסרט לא קל, טעון מאוד ושהופץ באופן מצומצם מאוד).

 

“שבעה", שיוצא היום לבתי הקולנוע (ראו ביקורת בעמוד הבא), יכול להערכתי למשוך אליו גם 100 אלף צופים, אם ישווק כהלכה. הבא בתור הוא "חסר מנוחה" של עמוס קולק עם כ־50 אלף כרטיסים. ואז "עץ לימון" של ערן ריקליס עם פחות מזה. סך כל הכרטיסים לסרטים הישראליים שיימכרו השנה יגיע בקושי לכדי 50 אחוז ממספרם בשנה שעברה.

ולא רק בקופות מגלה הקולנוע הישראלי חוסר עקביות ותנודתיות קוטבית, גם בצד החוקתי שלו.

 

היו שציפו לכך שבעקבות ההצלחה העצומה של הקולנוע הישראלי בארץ ובעולם

 בשנים האחרונות, והיותו לא רק שגריר תרבותי של ישראל בתקשורת העולמית אלא גם מקור של הכנסה ופרנסה לתעשייה הישראלית ודרכה למערכת המיסוי, תרצה המדינה לצ'פר את הקולנוע הישראלי ולהגיד למפיקים ולבמאים "הביאו לנו עוד מזה".

 

אך לא, במקום זאת תקציב הקולנוע הישראלי נמצא לראשונה מזה שבע שנים בסכנת קיצוץ. חוק הקולנוע הישראלי, שנכנס לתוקפו ב־2001, אחראי לכך שבמקום חמישה סרטים בשנה מופקים כאן 20 סרטים בשנה, וכשהכמות עולה, האיכות עולה וכך גם המיומנות של כל אנשי הצוות שעוברים מסרט לסרט. אבל השנה ההסכם עם משרד האוצר, שהבטיח לקולנוע הישראלי בארבע השנים האחרונות 58 מיליון שקל, הסתיים.

 

ובמקום לנסח הסכם חדש, כזה שיביא בחשבון את הישגיו של הקולנוע ואת צמיחתו, פקידי האוצר - שנראה שהם עוינים הצלחות של אחרים - דורשים לקצצו. קיצוץ כזה יחסל את מה שקרה כאן בשבע השנים האחרונות ויחזיר את הקולנוע הישראלי היישר ל־1998, עשור אחורנית, בו נמכרו רק 36 אלף כרטיסים לסרטים ישראליים. קוסאשווילי, פוקס, נשר, סידר ולצידם ארי פולמן, ערן קולירין והאחים אלקבץ לא צריכים לדאוג: הקריירות הבינלאומיות שלהם מובטחות.

 

פרס אופיר, שיחולק השבוע ביום שלישי (ה־23 בספטמבר), יעמוד מן הסתם בצילו של האיום לקצץ בתקציב הקולנוע הישראלי. בין לבין תנסה התעשייה עצמה לשבח ולהלל את אלה שהיא חפצה ביקרם. מבין חמשת הסרטים המועמדים לפרס הסרט הטוב (ראו מסגרת) התחרות האמיתית היא בין שלושה סרטים בלבד: “ואלס עם באשיר", “שבעה" ו"איים אבודים". חברי אקדמיה איתם שוחחתי בשבועות האחרונים ניסו להסביר לי שהתחרות האמיתית היא למעשה בין "שבעה" לבין "איים אבודים", שכן בקרב 900 ומשהו חברי האקדמיה יש מספר גדול מאוד של שחקנים והם יעדיפו להצביע לסרט עם שחקנים על פני סרט אנימציה.

 

את הכתבה המלאה ניתן לקרוא בגליון החדש של פנאי פלוס