אל ניניו

רונלדיניו נגד מוריניו. מילאן נגד אינטר. ב־28 בספטמבר, באיצטדיון סן־סירו במילאנו, הדרבי הכי גדול באירופה עומד לגדול עוד קצת

אי אפשר לנשום במילאנו. חם. לוהט. פלא שמילאן ואינטר החליטו להעביר את תחילת אוגוסט במקומות קרירים יותר כמו מוסקבה למשל, או מינכן? איצטדיון סן סירו, בכל מקרה, לא הלך לשום מקום. מבחוץ הוא נראה לי כמו לווייתן ענקי, שקט ונושם בכבדות. ייקח עוד זמן עד שהוא יתעורר לחיים, עד שעשרות אלפי האוהדים - האדומים־שחורים של מילאן והכחולים־שחורים של אינטר - ינהרו פנימה, יציתו את האבוקות וירעידו את הקירות, לקראת העונה שאמורה להעיר סופסוף גם את הכדורגל האיטלקי המנומנם.

 

מבחוץ, כאמור, הכל רגוע. אבל כשנכנסים פנימה מגלים תמונה אחרת. טרקטורים על המגרש, משאיות, עשרות אנשים מתרוצצים. עונה חדשה דורשת גם משטח דשא חדש, ולא כמו שעושים אצלנו בבלומפילד: בסן סירו אשכרה מחליפים את הדשא לפחות ארבע פעמים בכל עונה. רבע מיליון יורו לכל החלפה. בסן סירו לא חוסכים גם כשאפשר; הרי על הדשא הזה אמורה הליגה האיטלקית לצאת לדרך קצת פחות עקומה מזאת שהלכה בה בשנים האחרונות. הרי על הדשא הזה אמורים לעלות בקרוב רונלדיניו לבית מילאן מצד אחד, ומעבר לקווים של הצד שני - ז'וזה מוריניו לבית אינטר. בקיצור, שיחסכו בנאפולי. לא פה.

 

תן לו בשיניים

רונלדיניו הגיע למילאנו בתחילת יולי, והשיב לחיים את הצד האדום־לבן של העיר אחרי הבושה של העונה שעברה. האוהדים של מילאן לא הבינו אז, וספק אם הם תופסים היום, איך יש להם בקבוצה את קאקה - השחקן הכי טוב בעולם, לפחות לדעתם ולדעת ראש הממשלה סילביו ברלוסקוני - אבל האליפות הלכה לאינטר, הקבוצה שהם הכי שונאים, בפעם השלישית ברציפות. ואם זה לא מספיק, אז מילאן שלהם איבדה גם את הצ'מפיונס ליג. היא סיימה את העונה שעברה במקום החמישי, ככה שהיא תצטרך לשחק השנה בגביע אופ"א. מבחינת מילאן, הקבוצה שזכתה בהכי הרבה גביעי אירופה לאלופות חוץ מריאל מדריד, זה מפעל שמשול בחשיבותו לאינטרטוטו.

 

העניין הוא שאף אחד לא באמת יודע איזה רונלדיניו נראה העונה במילאן. זה שמחייך מפה לאוזן וחושף את השיניים הכי מפורסמות ועקומות בביזנס, זה שהוליך את ברצלונה לשתי אליפויות בספרד ולזכייה בליגת האלופות - או זה הנרגן, השמנמן, הבליין, שעיצבן כל כך את ראשי בארסה בשנתיים האחרונות, עד שהחליטו להיפטר ממנו לפני שיקלקל גם את לאו מסי וילמד אותו איך באמת עושים חיים. דבר אחד בטוח: הפנומן הברזילאי האיר את העיר, למרות שעוד לא בעט כדור אחד במדי הקבוצה.

 

"יאללה גיא סטריק מלחמה" (צילום: אימג' בנק / GettyImages)

 

לפני חודשיים הוא נכנס לסן סירו, עלה על הדשא לפני שזה הפך טרף לשופלים, ו־30 אלף אוהדים ביציעים נכנסו לאטרף כשניסה לחבר חמש מילים באיטלקית. אחרי זה הוא נסע לאולימפיאדה בסין, והבטיח לחזור עם מדליית זהב לפני שהוא מסתער על האליפות באיטליה. הטורניר האולימפי היה אמור להיות מחנה האימונים שלו לפני שהוא פותח עוד פרק, אולי האחרון בקריירה שלו. אוהדי מילאן מעולם לא התעניינו בטורניר הכדורגל באולימפיאדה כמו הפעם, ולא בגלל ה"סקוודרה אזורה" של קזיראגי: הם רצו לראות מה שווה הסחורה החדשה שברלוסקוני קנה ב־25 מיליון יורו.

 

ובכן, בינתיים לא הרבה. עם כל הכבוד לצמד השערים מול האימפריה של ניו זילנד, לרונלדיניו היה טורניר מאוד בינוני. ברגע האמת, בחצי הגמר מול ארגנטינה של מסי, הוא פשוט נעלם. אם ללכת לפי התחושות, עושה רושם שבגיל 28 רונלדיניו איבד את זה. שלמרות כל המילים הגדולות על אתגר חדש ורוח חדשה, משהו אצלו כבה. פה ושם הוא עוד מסוגל לנפק איזה תרגיל מרשים של זריזות רגליים, אבל הוא נראה עייף. מותש מנטלית. הבעירה הפנימית שהניעה אותו בשנים הראשונות בברצלונה, שדחפה אותו קדימה לתצוגות אישיות מדהימות, כאילו לא קיימת יותר.

 

קרלו אנצ'לוטי, מאמן מילאן, הוא האיש שצריך למצוא את הדרך להצית את האש הזאת מחדש. אם לא, זה יהיה פיאסקו - לא רק של רונלדיניו, גם שלו עצמו. אלא שהליגה האיטלקית היא לאו דווקא המקום המתאים לפרויקט השיקום של רונלדיניו. מול ההגנות הלוחצות, מול המגינים הבלתי מתפשרים, הוא הולך לסבול לא מעט. בגילו כבר אין לו את מהירות התגובה שאיפיינה אותו לפני ארבע־חמש שנים. יהיה לו הרבה יותר קשה להשתחרר, לארגן לעצמו מרחב פעולה נקי שבו יוכל להראות מה הוא יודע.

 

מצד שני זה האתגר שלו, והוא יודע שעיני כל העולם יופנו אליו. הוא יודע שכולם שואלים בדיוק אותה שאלה: האם בגיל 28 הוא כבר לא שייך לצמרת הגבוהה באמת? האם הוא הפך לסוג של לואיס פיגו?

 

שלא יהיו אי הבנות, פיגו הוא שחקן מצוין גם היום. אבל לפעמים קשה שלא לרחם עליו כשהוא עולה כמחליף באינטר בדקה ה־77, ולא מצליח אפילו פעם אחת לעבור את המגן שמולו. לפעמים זה נראה כאילו עוקבת אחריו מצלמת הסופר־סלואו מושן בזמן ששאר השחקנים זזים בקצב רגיל. זה מביך, בעיקר כשנזכרים איזה שחקן־על הוא היה בשיאו. ובכל זאת, פיגו בן 34, אז אולי אפשר לתת לו הנחה; שחקן בגיל 28, לעומת זאת, אמור להיות עדיין בשיא היכולת הפיזית. במיוחד אם קוראים לו רונלדיניו.

 

אגב, בכלל לא בטוח שהטורניר האולימפי הוא אבן בוחן ראויה בקשר למצבו של הגאושו. אסור לשכוח שבחצי העונה האחרונה של ברצלונה הוא בעצם לא שיחק וכמעט לא התאמן. הוא צריך לפחות חודש־חודשיים של אימונים ומשחקים סדירים כדי שנדע באמת מה מצבו. האוהדים, בכל מקרה, מאמינים - ואחרי האכזבה הענקית של העונה שעברה אי אפשר להאשים אותם. מרגע שרונלדיניו חתם במילאן, קצב מכירת המנויים הוכפל; רק ביום שאחרי ההודעה על החתימה שלו נמכרו 5,230 מנויים. בקיצור, יש באז רציני באוויר.

 

משחקי ההכנה הראשונים של מילאן לא ממש הרשימו - במיוחד התבוסה 5:0 לצ'לסי - אבל אז הגיע הניצחון הענק 1:4 על יובנטוס, במשחק שחנך את הדשא החדש בסן סירו, ונתן לאוהדי הרוסונרי תחושה שבכל זאת צפויה להם עונה טובה. ולא רק להם זה חשוב; הליגה האיטלקית חייבת את מילאן במיטבה, מילאן שנאבקת על האליפות. התחושה היא שכבר המון זמן זה לא קרה. נכון שחלפו רק ארבע שנים, אבל זה נצח לקבוצה כמו מילאן. קבוצה, אני מזכיר, שזכתה ב־17 אליפויות - חמש מהן במהלך שנות ה־90 האגדיות. מאז 99' לקחה מילאן רק אליפות אחת, ועם כל הכבוד לשתי הזכיות בגביע אירופה לאלופות בעשור האחרון, מה שהקבוצה רוצה כרגע יותר מכל דבר אחר זה את ה"סקודטו". אז שלא יבנו שם על רונלדיניו?

 

הפרת אימונים

אם הנחיתה של רונלדיניו במילאן עשויה לסמן שינוי מגמה, ההגעה של ז'וזה מוריניו לאינטר היא הצהרת כוונות ברורה: רונלדיניו הוא סופרסטאר בסימן שאלה, בעוד שמוריניו סוחב אחריו סימן קריאה גדול. ותעזבו אותי עכשיו מסיפורי אברם גרנט, בסדר? המאמן הפורטוגלי הוא האישיות הגדולה ביותר בתולדותיה של צ'לסי, ויסלחו לי מעריצי פיטר אוזגוד וג'נפרנקו זולה.

 

מוריניו נחשב עדיין בעיני רבים למאמן הטוב בעולם. הוא זכה עם פורטו הקטנה בליגת האלופות והפך את צ'לסי לקבוצה הטובה ביותר באנגליה, מול יריבות עצומות כמו מנצ'סטר יונייטד, ארסנל וליברפול. כשעזב את צ'לסי היה ברור שהתחנה הבאה שלו לא תהיה סתם קבוצה. בהתחלה הוא פינטז על ברצלונה, המועדון שבו עבד בעבר כמתורגמן של בובי רובסון, אבל נשיא בארסה ז'ואן לאפורטה לא רצה את הפה הגדול בקאמפ נואו, וגם לא ממש השתגע על סגנון המשחק שלו: מוריניו הוא מאמן של תוצאות, של ניצחונות. צ'לסי שלו כמעט לא הפסידה, גם במשחקים הפחות טובים שלה. מצד שני היא כמעט לא הבריקה. וזה אולי העניין במוריניו המאמן, שהוא עסקת חבילה: לוע שלא מפסיק לעורר שערוריות, אישיות שלוקה לעיתים בשיגעון גדלות, כדורגל לא תמיד מלהיב - אבל ווינריות בלתי נגמרת. לברצלונה זה לא התאים, לאינטר דווקא כן.

 

"חלאס, תוציאו אותי כבר מהמגרסה" (צילום: רויטרס)

 

האובססיה של הנשיא מוראטי היא גביע האלופות, זה שאינטר זכתה בו פעמיים בשנות ה־60 כשאביו היה הנשיא. המאמן רוברטו מאנצ'יני היה מספיק טוב כדי לקחת אליפויות וגביעים באיטליה, אבל גביע האלופות היה גדול עליו, ולכן גם שלוש אליפויות רצופות לא הצילו אותו מפיטורים. ברור, אם כן, למה אינטר רצתה את מוריניו. זה אפילו הגיוני. אבל העובדה שמוריניו החליט להיענות לאתגר לא היתה מובנת מאליה. למרות שזכה בחוזה היקר ביותר בהיסטוריה של מאמני הכדורגל - שישה מיליון יורו נטו לעונה - אין ספק שהוא לא אמר כן לאינטר רק בגלל הכסף. הוא אמר את זה גם בגלל שהוא חתיכת מגלומן.

 

אם שואלים את מוריניו, ובהחלט שואלים - הוא מאמין שהוא לא רק יכול להוביל את אינטר לזכייה בגביע אירופה לאלופות, אלא גם להוציא את הכדורגל האיטלקי כולו לדרך חדשה וטובה יותר. ההישגים של מילאן באירופה בעשור האחרון לא הצליחו לעשות את השינוי המיוחל, לא בקבוצה עצמה ולא בליגה. אבל הצלחה של אינטר, עם מאמן כל כך דומיננטי כמוהו, יכולה לעשות את זה. מוריניו התייחס לעניין במסיבת העיתונאים הראשונה שערך. "אין לי ספק שהליגה האיטלקית תחזור להיות הליגה החשובה בעולם, כפי שהיתה בעבר", הוא אמר. "שחקנים גדולים שוב יגיעו לכאן, ואני בהחלט רוצה להיות אחד מהאנשים המרכזיים בתהליך הזה".

 

צריך להבין שיש משמעות גדולה לכך שמדובר במאמן זר. באיטליה, בניגוד ליתר מדינות אירופה, יש עדיין אמונה בלתי מעורערת במאמנים המקומיים, ש"רק הם מכירים את המנטליות המקומית". מעט מאוד זרים אימנו בעבר באיטליה, ורובם כבר חיו במדינה שנים רבות קודם לכן. מוריניו אמנם הצהיר שהוא בא לאיטליה "כדי ללמוד מהמאמנים הגדולים שלה", אבל לא לקח הרבה זמן עד שהתגלה פרצופו האמיתי. כשקודמו בצ'לסי ומאמן יובנטוס כיום, קלאודיו ראניירי, אמר ש"בניגוד למוריניו, אני לא צריך לנצח כל הזמן כדי להיות בטוח במה שאני עושה", מוריניו מיהר וענה "ראניירי צודק. אני אכן צריך לזכות בתארים כדי להיות בטוח במה שאני עושה. לכן יש לי כל כך הרבה תארים בקריירה. לו לעומת זאת יש אופי שונה, כזה שלא חושב שלנצח זה קריטי, וכשהוא כמעט בן 70 הוא זכה רק בסופר־קאפ ובעוד כמה טורנירים קטנים. הוא זקן מכדי לשנות את אופיו".

 

עובדתית זה נכון: ראניירי אכן לא זכה כמעט בשום תואר בקריירה הארוכה שלו. מוריניו לעומתו זכה עד גיל 45 ב־12 תארים, כולל ארבע אליפויות באנגליה ובפורטוגל, גביע האלופות וגביע אופ"א. נכון שהוא לא דייק בקשר לגילו של ראניירי, שסגר רק 57, אבל הכעס כלפיו לא היה בגלל זה: העיתונים התמלאו במאמרי מערכת שקטלו בלי רחמים את ההתנשאות של המאמן החדש כלפי אחד האנשים החביבים ביותר בכדורגל. סטפנו ארג'סטי מה"קוריירה דלו ספורט" כתב ככה: "היה מגעיל לשמוע את מוריניו תוקף את ראניירי. השיטה, טון הדברים והתוכן היו מכוערים. אנחנו לא זוכרים מתי שמענו דברים כל כך בוטים ופוגעניים מפיו של מאמן מנוסה ומקצוען כלפי קולגה. ואנחנו נמצאים באיטליה! נכון, ראניירי התחיל את משחק הטניס המילולי הזה, אבל מוריניו הגיב לעקיצה באגרוף לפנים, ובמכה אחת פגע גם בראניירי וגם בטעם הטוב".

 

במשך שנותיו באנגליה התרגל מוריניו לעיתונות הצהובה שמחפשת דם בכל מחיר. הוא הפך לסלב בזכות ההצהרות הבומבסטיות שלו, היוהרה והשחצנות. כל מילה שלו הפכה לכותרת ראשית. באיטליה העסק עובד אחרת. יש שם שלושה עיתוני ספורט יומיים, כשבאנגליה אין אפילו אחד. באיטליה העיתונים מתעסקים כמעט אך ורק בכדורגל נטו, כמעט לא ברכילות, ובאנגליה זה בדיוק להפך. העיתון הנקרא ביותר באיטליה הוא ה"גאזטה דלו ספורט"; באנגליה זה ה"סאן".

 

לזכותו של מוריניו ייאמר שהוא סופר־אינטליגנטי. הוא כבר מדבר איטלקית שוטפת שמצטרפת לפורטוגלית, לספרדית, לאנגלית ולצרפתית המושלמות שלו. הוא איש עבודה פרפקציוניסט שצריך לדעת הכל על הקבוצה שלו, על היריבה ועל השופטים. השחקנים שלו, מצידם, כבר הספיקו להתאהב בו. ולמען האמת, מאז הסיפור עם ראניירי, שהתרחש ממש עם תחילת העבודה באינטר, הוא משתדל לשמור על שקט. כיום הוא מדבר כמעט אך ורק על עניינים מקצועיים, וגם זה לא תמיד. הוא קלט מהר מאוד שכללי המשחק באיטליה שונים לחלוטין.

 

אבל יש כללים שהוא מביא איתו מהבית, ולא מוותר עליהם לכבוד האיטלקים. למשל, מי שהגיע בתחילת אוגוסט לסיור המודרך בסן סירו, כולל אני, התקבל בהתנצלות - אי אפשר להיכנס לחדרי ההלבשה כנהוג. למה? כי הדבר הראשון שמוריניו דרש לעשות כשהגיע לאינטר זה לשפץ את חדר ההלבשה של הקבוצה. ולא מדובר בקצת טיח וצבע; החדר נהרס ונבנה מחדש לפי ההוראות המדויקות של המאמן. אל דאגה: גם בלי לראות את צבע הפנלים החדש במלתחות, סן סירו נראה מצוין.

 

פרצופה של המדינה

מילאן או אינטר, יובנטוס או רומא - בשנות ה־80 וה־90 נחשבה הליגה האיטלקית לטובה בעולם. מיטב השחקנים בחרו באיטליה והעדיפו אותה על פני אנגליה וספרד, שתי הליגות שנמצאות בשנים האחרונות בקצה הפירמידה. זאת היתה הליגה שבה שיחקה מילאן הגדולה של חוליט, ואן באסטן ורייקארד, אינטר הנפלאה של מתיאוס, קלינסמן וברמה, נאפולי של מראדונה, קארקה ואלמאו, יובנטוס עם פלאטיני ובונייק, והיו גם רומא עם פלקאו וטוניניו סרזו, ואודינזה עם זיקו. אבל הניהול הכושל והמושחת של הכדורגל באיטליה, בתוספת למשחק הציני, האלים והמשעמם, עשו את שלהם. כשזינדין זידאן, אז הכדורגלן המשובח בעולם, החליט לעבור לריאל מדריד בעסקה היקרה ביותר בהיסטוריה ב־2001, היה ברור לאיזה גבול אירופי נושבת הרוח.

 

הליגה האיטלקית נאבקת היום בליגה הגרמנית על המקום השלישי בהיררכיה הלא רשמית באירופה. אנגליה וספרד, כאמור, ברחו מזמן קדימה. רוב השחקנים הטובים מעדיפים את מנצ'סטר יונייטד, צ'לסי, ברצלונה וריאל מדריד על פני אינטר, מילאן ויובה. ואם בעבר הלא רחוק שחקנים דרום אמריקאים לא היו מתקרבים לליגה האנגלית, הרי שהיום ברזילאים וארגנטינאים נמצאים בהמוניהם בפרמיירשיפ.

 

 "יאללה חזק חבר'ה, מפוצצים את הבלון"

 

זה גם עניין של כסף, כמובן. איטליה איבדה את ההגמוניה גם בגלל כניסת הכסף הגדול לכדורגל האנגלי והספרדי. אמנם נשיא אינטר מאסימו מוראטי עדיין שופך עשרות ומאות מיליונים על שחקני רכש כמעט כל קיץ, אבל הוא היוצא מהכלל.

 

ובטח שאי אפשר להתעלם מפרשת השחיתות הגדולה, ה"קלאצ'יופולי", שהתפוצצה לפני שנתיים. ממש בשעה שנבחרת איטליה זכתה בגביע העולמי בגרמניה, התברר שהליגה הביתית שלה מושחתת מהיסוד: שופטים מקבלים כסף ומתנות כדי להטות תוצאות משחקים, וכמעט כל הקבוצות הגדולות מעורבות בשערורייה. ההשלכות לא איחרו לבוא: יובנטוס הורדה לליגה השנייה והאליפות שבה זכתה נשללה ממנה והועברה לאינטר. מילאן, לאציו ופיורנטינה חטפו עונשים כבדים של הורדת נקודות. התחושה הכללית היתה של גועל נפש אחד גדול. שתי הקבוצות הגדולות היחידות שנשארו נקיות (לפחות באופן רשמי) בעקבות הפרשה, אינטר ורומא, נותרו גם היחידות שנאבקו על התואר בשנים האחרונות. וזה היה משעמם רצח.

 

איטליה לא רוצה להפוך לסקוטלנד, כלומר לליגה שיש בה רק שתי קבוצות עם סיכוי ממשי לאליפות. לכן היא חייבת היום מילאן ויובנטוס חזקות, שיעירו מחדש את הליגה המקרטעת שלה. יובה של העונה שעברה, שרק חזרה מעונת ההגליה בליגה השנייה, אמנם הראתה ניצוצות וסימני חיים; מי יודע, אולי השנה היא תהיה גורם של ממש בצמרת. בכל מקרה, התקווה האמיתית היא כמובן מילאן, עם הכוכב המחייך בחולצה מספר 80, אם כי גם בצד השני של העיר התקווה לא פחות גדולה. עכשיו, אני לא יודע מה איתכם, אבל אני כבר לא יכול לחכות למחזור החמישי שייערך בסן סירו ב־28 בספטמבר: הדרבי של מילאנו, רונלדיניו נגד מוריניו. יהיה חם ומגניב.