"היא היתה בובה של דץ"

אורנה דץ לקחה מצלמה ביתית והחלה לתעד את עצמה. ואז הגיע גיל ריבה והציע ללחוץ בשבילה על כפתור ה-record. התוצאה: סרט אישי וחושפני על האישה שמאחורי שם המשפחה. ראיון זוגי

"היא בכלל לא מעניינת. למי בכלל אכפת מה קורה בחייה"? כך נפתח הסרט "אורנה בלי דץ", בציטוט של טוקבק מספר 12 החבוי בינות טוקבקים רבים אחרים שפיהם גדול ועינם צרה. אבל באמת, למה לגיל ריבה לעשות דוקומנטרי על אורנה דץ? ומדוע היא הסכימה? בראיון שלפניכם שניהם מנסים להסביר. כמו בסרט, כך גם כאן, קדמת הבמה לאורנה, שכבר לא שותקת אבל בניגוד להבטחות הפרומו, גם לא צועקת.

 

"חושבים שאני בובה, אבל אף פעם לא הייתי בובה של אף אחד", היא מצהירה. "הייתי חזקה בשקט שלי, ידעתי מה אני עושה בעבר ואני יודעת מה אני עושה עכשיו".

 

אורנה דץ לא מאופרת, מתחננת לכספומט שיוציא לה כסף, מחזרת על פתחי תחנות רדיו שישמיעו את הסינגל שלה, ומצולמת במשך שמונה חודשים על ידי גיל ריבה. ככה, אתם הולכים לראות אותה הערב (ד'), בסרט "אורנה בלי דץ" בערוץ 2 (21:00, "רשת").

דץ וריבה. שמונה חודשים של זוגיות מצולמת (צילום: יוני המנחם)

 

מסתבר שאורנה, לשעבר דץ, היתה צריכה את המצלמה המתעדת כדי להבין שהיא אורגניזם שיכול להתקיים בזכות עצמו. היא היתה צריכה לראות את עצמה מצולמת, כמו שהיא, בלי גלוס וחיוך הדציזם המפורסם שלה, כדי לקבל הוכחה שהיא אכן חיה בלי התאום הסיאמי שלה, שהיא נושמת למרות שהתנתקה מהעורק הראשי של מה שהיה עד לפני שנה מרכז החיים שלה.

 

"זה התחיל מתוך צורך שלי" היא מספרת. "כשהתחלתי לצלם את עצמי במצלמה ביתית שלי. ידעתי שאני יוצאת לדרך חדשה והחלטתי שאתעד את זה, כדי שאוכל להסתכל על מה שצילמתי ולהשתמש בזה ללמוד על עצמי, וגם ללמד על עצמי לאחרים. לא חשבתי שדרך כתבות בעיתון יכירו אותי באמת. רק דרך הפורמט הזה, של צילום חשוף ויומיומי יכולתי להתקרב למי שאני".

 

אבל, מכירים אותך.

 

"מכירים את מי שאני מייצגת. הקהל הכיר אותי דרך השואו, זה לא החיים. לא נתתי לאיש מהתקשורת להתקרב אליי בחיים".

 

הדלת נפתחת

לגיל ריבה היא נתנה להתקרב. הוא הגיע קצת אחרי שהחלה באותו תיעוד אישי, והציע לתפעל את המצלמה עבורה. "אם שרדתי שמונה חודשים איתו, אני יכולה לשרוד הכל", היא צוחקת. "לא כל אחד היה עומד בזה שמישהו כמעט חי אצלו בבית. אבל נבניתי ונפתחתי והרווחתי חבר".

 

אבל הגאולה של אורנה היא לא ריבה, אלא תקליט משלה. תקליט סולו הוא ניצחון במלחמת העצמאות של אורנה מדץ. "זו הסיבה העיקרית לסרט. לתעד את עשיית התקליט", היא מספרת. "התקליט יוצא היום לחנויות ואני מאמינה בשירים כחלק מהליך הריפוי שלי. זה אושר עילאי, אני ניצחתי ואני אוהבת אותו".

 

ואם התקליט ייכשל?

 

"הוא לא יכול להיכשל, כי הוא יצא. מבחינתי עשיתי אותו. כל שיר בשבילי הוא זיכרון לרפואה, הוא כל כך משמעותי בעיניי, שכשהתחלתי לעבוד עליו חשבתי שלא מעניין אותי כמה הוא ימכור, אני חייבת לעשות אותו. מבחינתי התקליט זה הכי חשוב בעולם, אני את שלי עשיתי".

 

כתב הגנה

דץ בסרט היא שתי נשים: החזקה, והחלושה עד נעלמת. החזקה היא אמא, אישה רגשית וגם צינית, ואשת יחסי ציבור חרוצה וחסרת מנוח בקידום אלבומה שלה. החזקה היא האישה שהחליטה לקום ולעזוב כל מה שהיה לה. הנעלמת היא אישה שמטשטשת את עצמה. היא זאת שנותנת לחברים שלה לדבר עליה בנוכחותה כאילו היא לא יושבת לצדם, בולעת את גרת העלבונות שהם מעלים עליה. היא זאת ששנים נתנה למישהו אחר לכוון אותה ולפקד עליה, זאת שהחברים המפורסמים שלה ניתקו כל מגע עמה משום שהעזה להפנות גב לחבר הפופולרי שלהם, וכאילו לרמוז בכך שהוא עשה לה עוול. היא זאת שעזבה את הבית המפואר רק משום שנתבקשה. ויש לאישה החזקה כתב הגנה מפורט על האישה החלשה, שחולקת איתה את אותו הגוף.

 

"האמצעים מקדשים את המטרה" היא אומרת על הוויתור העניו שלה על הבית המשותף. "ואם הדרך יותר קשה, אז היא יותר קשה. אף פעם לא הייתי מפונקת ואף פעם לא הייתי נסיכה כמו שכולם חושבים. אני יכולה להסתדר עם קשיים בדרך ולקוות שיהיה טוב. ככה אני גם מתמודדת עם הרכילות ועם רוע. כשאני חושבת מה חשוב באמת בחיים, לא מזיז לי מה אנשים מדברים. זה לא מכבוד או מאגו, זה מפרופורציות".

 

והחשיפה עכשיו קשה לך?

 

"קשה לי עם הפרומו. הוא צהוב, הוא הוצא מהקשרו, ואנשים מגיבים לזה. שואלים 'למה את בוכה?' וכל מיני. זה לא קל".

 

קשה לבכות מול מצלמה.

 

"לא צריך לבכות מול מצלמה כדי לבכות, יפה שלי. אני יכולה לבכות כשאני רואה ממטרות ברוח מול השקיעה, או כשמדברים על אח שלי שהתאבד. זו לא הצגה".

הדצים בימים זוגיים יותר (צילום: צביקה טישלר)

 

תרצי שדץ יצפה בסרט?

 

"אני מקווה שהוא יראה את הסרט. זה אחלה סרט. הוא הכי אורנה שיש. ויש לו סוף טוב, יש תקליט".

 

לא מרוטש, לא מלוטש

יוצר הסרט, גיל ריבה, חושב אחרת. "אין סוף טוב, הסוף עצוב", הוא אומר. "זה לא פריים טיים קלאסי. זה לא סרט מלוקק, לא מרוטש ולא מלוטש. הוא גם לא שמח, לא בידורי ולא מבדר. זה סרט נורא חשוף. חשוף ודוקר".

 

זה ריאליטי.

 

"כן, בדיוק. זו הנקודה. זה הכי ריאליטי. זה הכי האמת בפנים. הסרט מתמודד עם אישה שהיה לה הכל והיא ויתרה על הכל הבית הילדים הכסף. זה מתאר מצב של אישה בנקודת זמן מאוד שבירה".

 

ריבה, שסימני ההיכר שלו הם שימוש לא שגרתי במילים ויכולת ראיון יוצאת דופן, מגיח אך לרגע בסרט. "זה לא ראיון, זה יותר התבוננות", הוא אומר. "הייתי זבוב על הקיר שלה". ריבה לא רצה את אורנה לראיון בן חצי שעה בתוכנית שלו ב-HOT וקיבל אותה לשמונה חודשים. "לא רציתי אותה לראיון כי היא נראתה לי מאוד לא מעניינת", הוא אומר. "אמרתי 'מה אני אעשה איתה?'"

 

מה חשבת עליה?

 

"חשבתי שהיא פשוט דצה, שאין בה שמץ של 'אורניות'. שום אורנה אין שם, זה בעיקר דצה וזה בעיקר תדמית על גבי תדמית על גבי תדמית. זה כמו בבושקה של תדמיות: את מרימה אחת ויש בפנים עוד בבושקה של תדמית, שמתחתיה עוד בבושקה של תדמית ואין בה שום דבר אמיתי. חשדתי שאורנה לא כשירה לראיון. אני אוריד מסיכה ותהיה שם עוד אחת. וכשמישהו הוא לא אמיתי זה דבר שנורא משתק אותי. אמרתי לתחקירן הצמרת שלי, אהרן גבע, שהיא חברה שלי. היא אפילו באה לברית של ג'וסי, אבל אין לי מה לעשות איתה".

 

אבל אהרון התעקש. "היא נורא מעניינת", הוא אמר לריבה. והוא נכנע, אבל עם התנגדות גדולה. "באתי לפגישה הראשונה כשאני חושב: 'היא אולי התגרשה אבל היא לא שווה ראיון בשיט. לא האמנתי לרגע שקיימת בתוכה אורנה. ידעתי שיש אורנה שהיא החברה שלי אבל לא שיש אורנה תקשורתית.

 

"חשבתי שהיא גרה בפוסטר"

"בפגישה, אני שכנעתי אותה שאני לא רוצה שהיא תתראיין אצלי, והיא שכנעה אותי שהיא לא רוצה להתראיין אצלי. זה היה פשוט דייט קסום בו אני לא רוצה למכור שום דבר והיא לא רוצה לקנות שום דבר. ככה זה התחיל. אבל היה משהו בפגישה הזאת. היא הקסימה אותי אחרת. פתאום ראיתי משהו שהוא לא דצה. זה היה יום חורף, והיה קר נורא, והיא ירדה למטה מהבית שלה והייתי בשוק".

 

ממה?

 

"מזה שיש לה בית, היה נראה לי שהיא גרה בפוסטר, מהאנשים האלה שיש להם תפאורה במקום בית ובלו סקרין במקום חיים. היא היתה לא מאופרת, והיא שידרה משהו שעשה צובט. ואז התחלנו קשר של שיחות, כדי לגלות מה הצורך שלה. מעבר ללהגיד 'אני עכשיו לבד'. וכשהבנתי שאני מחפש את הצורך, התחלתי להפעיל מצלמה. מה את זיהית כמניע שלה?".

 

המניע הוא לא להיות דצה.

 

"להרוג את דצה"?

 

נראה שדצה זה פיקציה. שכשהיא התנתקה מדץ, יצא ממנה האוויר. אתה חזית בלידת האורנה.

 

"כן, היתה ברורה הסימביוזה שם. היא היתה בובה שלו".

 

שאלת אותה איך היא נתנה לעצמה להגיע למקום כזה?

 

"אהבה".

 

אבל גם חוסר הערכה עצמית לא? זה ניכר לאורך כל הסרט והיא נראית טוב ומוכשרת.

 

"אני מכיר הרבה אנשים מאוד מוכשרים שלא מעריכים את עצמם. מקרוב אפילו".

 

את דץ פגשת?

 

"לא. זה לא סרט שעוסק רק בגירושים שלה מדץ. זה סרט שעוסק בעשיית התקליט וזה הרבה יותר רגיש מהגירושים, למה? כי היא פתאום עושה תקליט לבד. זה הרבה יותר מפחיד. פתאום היא צריכה להרים דגל של 'היי אני פה, אני זמרת גם'. לבד. אז היה נראה לי שלערב אנשים שלא קשורים לסיפור, פשוט יפגע במוצר".

 

למרות שהצל של דץ רודף את הסרט. העבר שהיא נמלטת מפניו זה דץ.

 

"מי הצל של מי? הופתעתי שבכל זמן הצילומים היא אף פעם לא לכלכה עליו. וזה לא שלא עודדתי אותה לזה אבל אורנה משעממת באלגנטיותה גם ברגעים קשים, ורואים את זה בסרט".

 

ישאלו למה היא נחשפת ככה, יגידו שהיא רודפת פרסום.

 

"אני לא בטוח שלאורנה יש את היצר הזה. להיפך, אני די בטוח שאין לה אותו. וזה מה שפסיכי בסיפור הזה. זה לא שמדובר כאן בסוניה פרס, אבל אני בדרך כלל מזהה את יצר הפרסום ממרחק של קילומטרים".

 

אבל היא מפורסמת.

 

"כי דץ ודצה מפורסמים. אבל אורנה עצמה? מה את יודעת עליה? כלום. שיער חום בקושי".

 

אז למה היא נאבקת עכשיו להוציא אלבום?

 

"אה, זה כי היא זמרת".