אני תוהה אם בלוגים הם סביבה מוקצפת שעושה אופי. אנשים אומרים לי שאני סגור מדי בשביל המקום הזה. מציעים לי להשתחרר, להיפתח, לזרום, לא להיות מרובע כזה. קצת מפליא אותי. אני הרי מספר על עצמי סיפור אישי משוחרר, פתוח, זורם ומאוד לא מרובע. מה באמת חסר בבלוג שלי?
אפשר להגיד שחסרה אצלי התייחסות אל החיים העכשוויים שלי. אני באמת לא כותב על מה שקורה לי עכשיו. ייתכן שאגיע גם לזה, אבל אני שקוע בעניין מאוד משמעותי שקרה לי בעבר. בגללו פתחתי את הבלוג. אני לא רוצה להסיט את תשומת הלב מאותה תקופה אל התקופה הנוכחית שלי.
למה בכל זאת חשוב שאכתוב על החיים העכשוויים שלי? בלי הגיל שלי, בלי הבעיות הנוכחיות שלי, בלי פרידות או התחלות שיש לי או אין לי, אי אפשר לפלרטט איתי. אי אפשר לעזור לי להירגע, למשל.
שאלו את אוהד נהרין באיזה ראיון מהי המוטיבציה האמנותית שלו, והוא ענה, ברוח הזמן, משהו כמו שהוא מחפש מה שיותר זיונים, ואז הוא צחק, כדי שנבין שמדובר בסוג של שנינות. הוא ידע שדיבור כזה נשמע יפה, אפילו מצחיק, בתוכנית שעוסקת בתרבות. הוא ידע שיגידו עליו שהוא מאוד משוחרר ולא מרובע.
השנינות המיוחמת מתפתחת כרגע לממדים של קנון תרבותי. פלרטוט זה כבר לא מה שהיה פעם. פעם פלרטטו עם מטרה ממוקדת. היום מפלרטטים גם כי זאת התרבות. פלרטוט היום הוא הענף עליו מתפתחת התרבות. בלי תבלין של חושניות, כולל מבטים קורצים, התרבות שלנו מתחילה להיראות רדודה מדי.
הפלרטוט משתלט לנו בעצם על השנינות. בדיחה חריפה על ציפי לבני היא סוג של מרובעות תרבותית. מי מפלרטט היום עם בדיחות על ציפי לבני? מה כבר יכול להיות שנון בבדיחה על ציפי לבני? אולי מצחיק, אבל מפה ועד לשנינות הדרך עוד ארוכה. אוהד נהרין, לעומת זאת, נראה שנון במיוחד עם השטות הפלרטטנית והמביכה שלו.
נשארה רק בעיה אחת בדרכו של הפלרטוט להיות קנון תרבותי: יש לפלרטוט שמחוץ לזוגיות דימוי של בגידה. חייבים איכשהו לנתק אותו מהדימוי הזה. אין בעיה. שומעים כבר במקומותינו משפטים כמו "לא בגדתי, בסך הכל פלרטטתי". בעל או אשה שתופסים זה את זה בפלרטוט, לומדים להחביא בתוכם את הקנאה המרובעת. הם צוחקים בפה מלא, במקום לבכות בפה סגור. העלבון הכבוש ממלא אותם בתחושה של פתיחות נאורה. הם נראים מתורבתים יותר ממי שיודע להגיד בעל פה את השיר "על השחיטה" של חיים נחמן ביאליק. ואם כבר, אז מאוד תרבותי להפגין משחקי מילים שאומרים משהו כמו "אכפת לך שאבדוק רגע מה יש לך בתוך החזיה?"
אני כותב בלוג כבר ארבעה חודשים, ומצאתי לנכון להעלות את הנושא הזה בבלוג שלי. האם נקלעתי לבלוגוספירה בטעות? האווירה המפלרטטת שמתאמצת להיות שנונה לא מפריעה לי, אבל השאלה שלי היא אם אני חייב, כדי לשרוד כאן, ליטול חלק בחילופי אש מהירים של ביטויים עוגבים.
נכון שאני נראה מטומטם? לשאול היום שאלה כזו זה כמעט כמו לבצע חרקירי תרבותי, משהו שדומה אולי למי ששאלו פעם, בימים ההם, "מי זה החיים נחמן ביאליק הזה שכולם מדברים עליו?"
אבל, תראו מה אני מציע במקום הפלירטוט: אני מציע להיות חבר טוב, קשוב וחרוץ בתגובות. מבטיח לא לרשום נוכחות בעזרת תגובות סתמיות נוסח "אהבתי", "יפה לך", או "קבלי חיבוק". אם כואב לכם, תהיו בטוחים שאנסה לחדור אל עומק הכאב. אני אוהב שיחות טובות, אני אוהב לחפש נקודות שנשארו פתוחות ואני אוהב לשאול הרבה שאלות. אבל אני לא רוצה שתצפו ממני לפלרטוטים. אני לא מפלרטט.