לא הכל ורוד גם אם ניחנת בחזה ממש שופע

אני מרימה פריט לבוש שאין לי שום דרך לכנותו חוץ מ"שני אהילים" בצבע חלחלה, ועיניי נודדות לעבר המדפים עמוסי החזיות התוססות במידות הקטנות. חזית הסטרפלס הסגלגלה מגחכת לעברי, והפוש-אפ התכולה נמנעת מלהישיר אלי מבט

הסיפור שלי מתחיל אי שם בתחילת שנות ה-80, עוד לפני שנולדתי, עת חיכיתי לאלוהים בתור שתחלק לי כמה תכונות אופי ומאפיינים חיצוניים. הטאקט נגמר בדיוק כשהגעתי לדלפק והתור למשמעת עצמית נראה לי ארוך מדי. אלוהים, שכנראה חשה מפויסת במיוחד באותו הרגע, שלחה אותי לתור בו חיכו נשים בלבד. "בואי", אמרה בעודה אוחזת בידי ומקדמת אותי לראש התור, "אם כבר נתקעת עם כזה אופי מחורבן, לפחות תני לי לפצות אותך במשהו".

 

שנת 2008. אני נכנסת לחנות, מעבירה מבט על כל החזיות הצבעוניות בשלל גזרותיהן ועיצוביהן, נאנחת אנחה והולכת למדפים הסמוכים, המאוכלסים בחזיות הסבתא העגמומיות. שני צעדים שעבורי מסמלים הבדל של שמיים וארץ בין בעלות מידות החזייה הקטנות עד בינוניות פלוס לביני, שהתברכתי במידה נדיבה יותר. אני מרימה פריט לבוש שאין לי שום דרך לכנותו חוץ מ"שני אהילים" בצבע חלחלה ועיניי נודדות מאליהן לעבר המדפים עמוסי החזיות התוססות. חזית הסטרפלס הסגלגלה מגחכת לעברי, והפוש-אפ התכולה נמנעת מלהישיר אלי מבט. בלית ברירה אני נכנסת למדוד את השלל שהצלחתי למצוא בקושי רב ומסננת קללה כשאני מבחינה בתווית המחיר עליה מתנוסס סכום שאני מרוויחה ביום עבודה של שמונה שעות.

 

לאחר המדידה אני מתבוננת על עצמי במראה. הכל אמנם נמצא במקומו, ואין ספק שהחזייה נוחה ולא עושה לי פסים אדומים על הכתפיים כמו הסמרטוט השחוק איתו הסתובבתי כל היום מתחת לגופיה. אבל המחשבה שמישהו אחר חוץ ממני יראה אותה מעלה אצלי במהירות את תחושת המירמור – מתי כבר מישהו יעצב לי חזייה שלא תגרום לי להיראות ולהרגיש מבוגרת יותר ב-50 שנה? 

 

התחלתי להתפתח עוד לפני שהגעתי לגיל עשר

אני לא חושבת שאני זוכרת את עצמי בלי חזה. אולי כתוצאה מגנים רוויי כל-טוב של אמי וסבתי, התחלתי להתפתח עוד לפני שהגעתי לגיל עשר. בבת המצווה שלי לבשתי מידת חזייה גדולה יותר מזו של בת דודתי, שהיתה אז בצבא. אז גם התחלתי לחוש את הדואליות ביחס שלי כלפי החזה: לצד הערות מצד חברותיי, שטענו כי היו עושות הכל כדי לזכות בפרונט מפואר כשלי, ההערות מבני המין השני היו הרבה פחות נעימות, וככל שהתבגרתי נהיה יותר ויותר קשה להתעלם מהן.

 

ההשפעה של זה יכולה להיות קיצונית לשני הצדדים – להעלות לנערה בטירוף את הביטחון העצמי ולגרום לה להבליט את נכסיה ללא חשש, או לגרום לה לנסות להסתיר את עצמה בכל מחיר. אני השתייכתי למחנה השני כמה שנים טובות עד שהכרתי את החבר הראשון שלי, לקראת סוף התיכון.

 

אבל זה ממש לא סוף הסיפור. ככל שאדם מודע יותר למאפיין מסוים של עצמו, כך ייקח לו יותר זמן להסתגל למצב חדש, בו המאפיין שלו משחק תפקיד מרכזי. אין ספק שהבנים איתם הייתי בקשר רומנטי לא הפסיקו לחייך גם כשכיביתי את האור, אבל לי לקח הרבה זמן עד שהצלחתי לאזן בין הציפיות של אותם בחורים משובי ודובי - כך כינה אותם חבר לשעבר (לא מוזר שדווקא בנים נוטים יותר לתת שמות חיבה לאיברים המוצנעים?) - לבין היחס שלי כלפי הצמד וכמה הייתי מוכנה לחשוף מהם. כן, זה סקסי ואפשר לשחק עם זה שעות, אבל הלו! תשקיע גם קצת בשאר הגוף.

 

"אני חושב עליהם מהרגע הראשון שראיתי אותם"

חוץ מזה דמיינו לעצמכם איך זה מרגיש כשבחור אומר לי אחרי שני דייטים ממש מוצלחים, בהם כבר התחלתי לדמיין איך נקרא לחתול שלנו: "אני לא מסוגל להתאפק יותר, אני חושב עליהם מהרגע הראשון שראיתי אותם, סליחה, אותך". סליחה?! זה שהם יותר גדולים מהממוצע נותן לך לגיטימציה להתייחס אליהם כאל ישות נפרדת ולדבר אל הבן-אדם שמחובר אליהם כמו סוטה? איכס. תשאיר את החתול אצלך, אני הולכת.

 

השנה החלטתי להתגבר על סלידתי העזה מחוף הים ומהיצורים המגוונים שהוא מאכלס, ואחרי תחקיר מעמיק אצל הקוסמטיקאית שינסתי מותניי, מלמלתי תפילה ויצאתי לחפש בגד-ים. מהר מאוד הבנתי שאין לי מה לחפש בחנויות הרגילות ופניתי לאחד מסניפי רשת חנויות להלבשה תחתונה במידות גדולות. הביקור הסתיים ברכישתה של חזיית ביקיני שחורה (איזה מרזה ואיזה נעליים), שעלתה לי כמו מנוי לבריכת גורדון עליה השלום.

 

זה המקום לפנות בתחינה נואשת לאותן רשתות: אם אתן כבר דורשות מחירים שכבר מזמן עברו את גבול החוצפה, מן הראוי שתגוונו ותציגו פריטים קצת יותר צבעוניים ומחמיאים. אל תשכחו שבימינו אפשר להשיג הכל בלחיצה על העכבר, ואני מבחינתי מוכנה לקחת את הסיכון בהזמנת חזייה מחנות מקוונת, ובלבד שלא אצטרך לשלם כל כך הרבה על משהו שמבאס אותי להסתכל עליו.

 

ניתוח ההקטנה אינו דומה לניתוח ההגדלה

תראו, אין ספק שבימינו יכולים אלה מאיתנו שאינם שלמים עם מראם החיצוני להמיר אותו באחד חדש, מוצלח יותר. מכונים ומרפאות מציעים ניתוחים פלסטיים למכביר, והחידושים הרפואיים הופכים ניתוח שבעבר היה יקר וכואב ודרש תקופת החלמה ממושכת לחוויה הנמשכת שעות בודדות, שבסופן יוצאים כחדשים. גם אני שקלתי ברצינות לעבור ניתוח שיקל מעט על המעמסה הפרונטלית ועל הגב היגע שלי. עברתי מספר בדיקות, בהן משמשו, מדדו ותשאלו אותי על הרגלי החיים הקלוקלים שלי, ובסופן למדתי שבניגוד למה שחשבתי עד אז - ניתוח ההקטנה אינו דומה לניתוח ההגדלה. ההקטנה מצריכה שינוי פלסטי של החזה, הזזה והרמה של הפטמה וכריתת צינוריות החלב (מה שאומר שרוב הסיכויים שלא אוכל להניק). תקופת ההחלמה ממושכת יותר (עד שבועיים), ולאחר מכן מומלץ להימנע מפעילות פיזית מאומצת, כדי לא להזיק לתפרים. התפרים עצמם נעלמים בהדרגה, אך לצלקות לוקח זמן רב - עד כשנה – עד שהן מיטשטשות לחלוטין.

 

מורכבות הניתוח משפיעה כמובן על המחיר, שיכול להגיע ליותר מ-22,000 שקל בקליניקות הפרטיות. רשתות שונות של מרפאות פלסטיות מציעות מחירים שפויים יותר, אבל התחושה שעלתה בי כשביקרתי בכמה מהן היא של פס נע לניתוחים. אותי קצת מרתיע לעבור ניתוח אצל רופא שמציע לי הנחה אם אכנס לניתוח במיידי, "כי במקרה התפנו כמה שעות בעוד שלושה ימים". אדון רופא, אפילו מוהל מזמינים יותר משבוע מראש.

 

מה הבעיה לשים קצת גומי במחשוף?

אז כן, יש תקופות שאני מבסוטה על הנדיבות של ההיא שם למעלה, ויש תקופות שלא. התקופות הרעות באות לרוב אחרי שאני יוצאת מאוכזבת מסבב מדידות בחנויות שונות, שבמהלכו מתברר לי שהמעצבים הישראלים טרם הפנימו שיש הבדל פיזי גדול בין נשים במידה 1 לנשים במידה 3 או 4, וצריך לעצב את החולצות בהתאם. מה הבעיה לשים קצת גומי במחשוף? ולמען השם, חולצות מכופתרות לא צריכות להיעצר במידה 42.

 

האמת היא שאין לי בעצם שום מוסר השכל או איזשהו לקח חשוב. בסופו של דבר כל אחד מתמודד עם מה שנתן לו הטבע. או שהוא מקבל אותו - או שלא. אישית אני תומכת בניתוחים פלסטיים. על כל עשר בובות ברבי נפוחות שפתיים יש בחור ובחורה שמרגישים הרבה יותר טוב עם עצמם אחרי ניתוח שתיקן את מה שלא אהבו בגוף שלהם.

 

כרגע אני דוחה את הניתוח למועד בלתי ידוע. ברור לי שהניתוח ישנה לי את החיים, אבל אני עדיין לא בטוחה שאני מוכנה לשינוי הזה. אולי באמת אני מקווה שיגיע הרגע שאקבל את עצמי לחלוטין סוף-סוף, מבלי שאצטרך לעבור בדרך תחת הסכין. אולי זאת מהפיסקה הראשונה תיתן לי לעמוד שוב בתור של הביטחון העצמי?