ערב יום הכיפורים, יום של סליחה וכפרה מתקרב. גם ממקום מושבי בחדר העבודה, עולים ניחוחות של תבשיל מהביל של ערב הצום, מתערבל ברוח החרישית של תשרי ומזכיר לי, שאם יש זמן בשנה בו מצווה עלינו לסלוח לכולם, זה הזמן.
אני שואבת שוב אוויר צונן של ערב היום הקדוש והמטהר הזה, ומוסיפה ומזכירה לעצמי, שזה הזמן לחשבון נפש. זה גם הזמן לדון לכף זכות את הזולת. לפעמים אנחנו כועסים על אנשים קרובים ורחוקים, בטוחים שהם פגעו בנו, כשבעצם המציאות היא הפוכה. אני נותנת מוסר לעצמי וחושבת שאם אתחיל לבחון את השני דרך זכוכית מגדלת של "הכוונה שלו היתה אחרת..." אולי נתחיל את השנה עם לב נקי יותר.
ובתוך חשבון הנפש עולה ומכה בי המעשה. את הסיפור הבא סיפרתי בעבר ברבים, לכן אני מבקשת סליחה מראש ממי שמכיר אותו. זהו סיפור שמלווה אותי ואני נזכרת בו כל אימת שאני עורכת חשבון נפש.
זה קרה ביום חמישי בצהריים. היו אלה הימים האחרונים של החופשה הגדולה, כשתמו כל הקייטנות, הסתיימו החוגים והפעילויות, הילקוט לימות הלימודים כבר הוכן והכל כבר מיצה את עצמו. אפילו הילדים מסתובבים וסופרים את השעות עד לגמר החופשה.
התרוממתי מהריצפה לאחר ששיחקתי איתם במשחק קופסא. הגב היה תפוס, העיניים מאיימות להיעצם בין ניסיון נואש אחד למשנהו להשיב את הסדר על כנו. והנה מצלצל לו הטלפון. על הקו חברה טובה, מיכל, שעומדת לעבור דירה בשבוע הקרוב.
התחלנו לפטפט מעט ותוך כדי שאני מתעניינת כיצד מתקדמת האריזה, היא אמרה לי: "את כל כך תחסרי לי במקום החדש אליו אנו עוברים... השבת הקרובה זו השבת האחרונה שלי בשכונה. אולי נאכל ביחד? מה את אומרת, ליל שבת נוח לך?"
היא לא ראתה אותי וטוב שכך. אצבעותיי התחילו לרעוד. מבט קל על הבלגן שסביב הבהיר לי עד כמה הבית רחוק מלהיות מוכן לשבת, ועוד לארח בליל שבת! והעוף והפרודוקטים האמורים להתבשל בסיר, נמצאים בכלל בחנות ועדיין לא רכשנו אותם. ואז בהחלטת פתע, החלטתי לומר את האמת:
"תראי, הילדים שלי כל כך עייפים בליל שבת. את יודעת, יום שישי ארוך של קיץ, והם לא בדיוק מתנהגים כמו מלאכים. קצת לא נעים לי ש..." ועוד לפני שסיימתי את דברי היא קטעה אותי: "תפסיקי להתנצל. ממש לא משנה לי איך הילדים שלך מתנהגים. גם שלי לא צפיחית בדבש בליל שבת. העיקר שאנחנו נהנה. הו, נתת לי דלק להמשיך ולארוז כעת יותר בכיף".
וכאן בעצם נקבעה העובדה: יש לי אורחים לליל שבת! כל אותו ערב רטנתי ביני לבין עצמי, מדוע אינני מסוגלת לומר את האמת הפשוטה שאין לי כוח וחשק לאורחים. ומיכל, שתהיה בריאה, למה היא לא מבינה שאורחים יכולים להיות עול כבד, כשאין כוח. למה היא לא קלטה את הרמזים? למה לא שאלה אם נוח לנו שינחתו עלינו? למה לא הציעה לפחות להכין קינוח? אז מה עם היא עסוקה? למה כל העול צריך ליפול עלי?
למחרת בבוקר עם הילדים בבית (החופשה הגדולה, זוכרים?) עבדתי, ניקיתי וקירצפתי, וגערתי בהם, וקניתי ארטיקים שיאכלו בגינה, והפרטנר רץ וקנה כל מה שביקשתי, ושנינו עמדנו ממוטטים ובישלנו וקילפנו וקצצנו ואידינו, וטיגנו. הרי תמיד כשיש אורחים מבשלים עוד משהו, ודואגים שאולי אין מספיק...
בצהריים כשראיתי שהעומס רב מדי, החלטתי להתקשר למיכל לבקש ממנה להביא סלטים, מצדי, שתחפש מקום לקנות, כי לנו אין אפילו זמן לצאת מהבית.
כשהשפופרת מונחת באוזני כי שתי ידי עסוקות, ביקשתי מבעלה של מיכל שיקרא לה, אבל הוא התנצל ואמר: "מיכל מאוד עסוקה. קשה לה לגשת עכשיו!" וסגר, עוד לפי שהספקתי לומר לו את הבקשה.
מה כל כך קשה לה לגשת לטלפון? אפשר לחשוב. היא אוכלת אצלי היום בלילה..." חשבתי, ובינתיים שלחתי את דודי הקטן עם פתק לצרכניה הקרובה, ובו רשימת סלטים. בזמן הדלקת הנרות כבר הבטחתי לעצמי שאין אורחים לפחות בשנה הקרובה.
"אמא, בואי נצא לטיול בחוץ!" התחננו הקטנים, אבל אני בשלי: "לא. עדיין לא. אני צריכה לקצוץ סלט ירקות".
המחשבה על הארוחה המתקרבת עייפה אותי עוד יותר. דמיינתי אותנו בערב, זוג עייף, מתרוצץ מהמטבח לסלון ומגישים ומגישים, מנגבים את מה שהילדים שפכו לכל עבר, אוספים ומרגיעים ולא רווח לי.
הפרטנר והבנים הגיעו מבית הכנסת. כולנו התיישבנו סביב השולחן ומהר מאוד הפכו כולם לקצרי רוח. רוצים כבר לשיר "שלום עליכם מלאכי השרת..." אבל היכן האורחים?
"תירגעי, הם בטח בדרך..." אמר הפרטנר והוציא את היין מהמקרר. אני עוד צריכה להירגע?
עשר דקות נוספות חלפו. הילדים כבר הספיקו להפוך את הסדר, המפיות קיבלו צורות שונות, הסכו"ם החל לטייל לכל עבר והמנגינה: "אמא, אני רעב", נשמעה בסימפוניה צורמנית.
סוף סוף הדפיקה המיוחלת בדלת. בעלה עמד שם לבד, לחוץ. "נו, מה קורה אתכם? אנחנו מחכים כבר חצי שעה!"
"מחכים?"
"מחכים! מיכל סיכמה איתך שאתם אוכלים אצלנו בליל שבת!"
"באמת?"
"מה?" התעגלו עיניו בתדהמה מול השולחן הערוך, "לא ידעתם?"
באותו רגע לא יכולתי לחשוב על כלום, רק להתבייש במחשבות שעלו במוחי על מיכל חסרת הרגישות שהפילה את עצמה כאורחת עלינו. "ומה חשבת עלי?" שאלתי בסיומה של סעודת ליל שבת דשנה שאכלנו בביתם וכללה מנות כפולות ומכופלות. "מה חשבת כאשר לא הצעתי לך, עוברת הדירה הטרודה, עזרה בהכנת הסעודה?"
"באמת התפלאתי", ענתה מיכל. "אבל לא היה לי הרבה זמן לחשוב..."
ואני חושבת שזה היה אחד השיעורים הטובים שלי ביחסי אנוש, במושג "לדון לכף זכות", לסנגר על הזולת, גם אם זה קשה לך.