לאהוב אותה
כריסטין סקוט תומס, 48, כובשת את המסך ב"לאהוב אותך מאז", דרמה מטלטלת על אם שהרגה את בנה. בראיון בלעדי היא מספרת איך התגלגלה למקצוע, איך היה לעבוד עם פרינס וגם על ההורות האישית שלה
בעיתוי מצמרר, זמן קצר אחרי פרשת רציחתה של הילדה רוז פיזם ומקרים נוספים שבהם אמהות רצחו את ילדיהן, מגיע אלינו הסרט הצרפתי "לאהוב אותך מאז", שעוסק באמא שהרגה את בנה האהוב. הסרט צבר הרבה באזז סביבו כשהוקרן בפסטיבל טורונטו האחרון. הוא גם זכה לשבחים כשהתחרה בפסטיבל ברלין על דוב הזהב. הפרשנים כבר מהמרים שכוכבת הסרט כריסטין סקוט תומס (48) הולכת להיות אחד השמות הלוהטים בקרב על האוסקר.
התפקיד שלה אכן מצמרר וחזק. היא מיטיבה לגלם את האם שיוצאת מבית הכלא אחרי 15 שנה ומנסה להשתלב בחברה. אחרי שנים שבהן משפחתה התכחשה אליה עקב המעשה שלה, האסירה המשוחררת יוצרת קשר עם אחותה הקטנה - מרצה לספרות שאימצה שתי ילדות מהמזרח הרחוק. שתי האחיות בונות מחדש את הקשר ומשקמות את האמון, אבל עדיין מתקשות לדבר על הסוד הגדול - למה האחות הגדולה הרגה את הבן שלה.
סקוט, כובשת את המסך
הבמאי־סופר פיליפ קלודל מעיד שלסקוט תומס, "היה האומץ והאינטליגנציה לקחת על עצמה את התפקיד התובעני הזה. כשנפגשנו לראשונה אמרתי לה שאני רוצה שעל המסך היא תהיה יפה פחות. אני יודע עד כמה יכול אדם להתכער בכלא. נדיר שהוא שומר על כוחותיו".
בפגישה איתה סיפרה סקוט תומס שהיא אהבה ש"התפקיד דרש ממני להופיע בלי מייק־אפ ושכמעט לא הייתי צריכה לדבר". ואכן פניה המרשימות מבטאות קשת שלמה של רגשות בלי להגיד מילה. העבודה המאתגרת והמאמץ השתלמו נוכח התגובות הנלהבות.
"אנשים לא מפסיקים לגשת אליי ברחוב ואומרים: הסרט שלך שינה את חיי. צופים כותבים לי מכתבים שבהם הם מספרים איך הוא השפיע עליהם ושינה את היחסים שלהם עם האחים והאחיות שלהם או עם ההורים".
סקוט תומס גדלה בדרום־מערב אנגליה, לשם עקרה בשל עבודתו של אביה - הוא היה טייס בחייל האוויר המלכותי. "באתי ממשפחה שאבותיה שירתו או גרו במושבות באפריקה ובהונג קונג", היא מספרת. "אני לא יודעת עליהם יותר מדי. הם תמיד היו מסתוריים".
הילדות שלה לא היתה פשוטה ולוותה בהרבה שכול. "אבי נהרג כשהייתי בת חמש בתאונת מטוס. כעבור שש שנים אמי התחתנה עם טייס אחר, ובהמשך גם הוא מת. הייתי הבכורה מתוך חמישה ילדים וגרנו בכפר קטן בלב שום מקום. זאת היתה ילדות כפרית. הייתי מאוד ביישנית ומאוד לא בטוחה בעצמי, אבל האחיות שלי טענו ששלטתי בהן".
בבית הספר היא לא היתה ממש מקובלת. "תמיד רציתי להיות חלק מחבורה", היא מתוודה. "אבל אף אחד לא רצה לצרף אותי. אז הקמתי חבורה משלי. היינו חבורה של חנונים. זה היה נוראי". הנערה המתבגרת הפגינה מרדנות, "והייתי מאוד לא נעימה במיוחד כלפי אמא שלי, שהיתה צריכה לתפקד גם כאבא וגם כאמא".
סקוט תומס רצתה להיות שחקנית כבר מגיל צעיר, וחלמה להשתתף בתוכנית כישרונות צעירים טלוויזיונית. "אבל אמי התנגדה, בגלל שהיא חשבה שזה וולגרי", היא מדווחת. "הייתי צריכה להיזהר שהיא לא תראה אותי צופה בתוכנית".
למרות התנגדות האם, סקוט תומס למדה במשך שנה בבית ספר למשחק בלונדון.
_wm.jpg)
סקוט, פשוט לאהוב אותה
"אבל זה היה נורא בגלל שלא היה לי האומץ ללכת עד הסוף. לא חשבתי אז שאהפוך לשחקנית ולכן התחלתי לקחת שיעורי הוראה. אבל זה לא התאים לי". בגיל 18 חשה תומס תסכול ובלבול ונסעה לפריז יחד עם חברה טובה. "עשיתי זאת בגלל שנמאס לי לבזבז את זמני ולחיות בדירה קרה ועצובה מעל חנות פיש אנד צ'יפס שהכניסה אותי לדיכאון", היא מתוודה.
סקוט תומס חשבה שהיא נוסעת לבלות שבועיים בעיר האורות, "אבל מעולם לא חזרתי הביתה. התחלתי לעבוד כמטפלת אצל משפחה שהיתה קשורה לעולם האופרה והאשה אמרה לי: 'למה שלא תנסי ללמוד בבית ספר לדרמה בפריז?'. חשבתי שזה בלתי אפשרי, אבל התקבלתי. אולי זה עזר שנתפסתי בתור מישהי אקזוטית - נערה אנגלייה מצחיקה".
סקוט תומס הביישנית כמעט ולא העזה לדבר בבית הספר. היא פצתה את הפה רק כשניסתה לשכנע את חבריה ללימודים להעלות מחזות של שקספיר. "רק בזכות מורה נפלא אחד שפתח אצלי דברים הצלחתי לשרוד", היא מספרת. "הוא נתן לי את העבודה הראשונה שלי בתיאטרון. הייתי צריכה מישהו כמוהו שיראה לי שהטעם והאינסטינקטים שלי לא מטורפים לחלוטין".
התפקיד הקולנועי המשמעותי הראשון שלה היה "תחת ירח של דובדבן" (1986)
הטראשי והקאמפי, אותו יצר לא אחר מאשר הזמר פרינס. "בדיוק הופעתי במחזה על סוף העולם בשדה בבורגנדי וקיבלתי הצעה לעשות מבחן בד לתפקיד קטן בסרט הזה. בבחינה התבקשתי לבצע סצנה שקשורה לדמות הנשית הראשית. ואחרי שביצעתי את הקטע הבוחנים שאלו אותי: 'את רוצה לעשות את התפקיד הזה? ברור שרציתי. למחרת נפגשתי עם פרינס, והוא בחן אותי והתקבלתי".
איך התרשמת מפרינס?
"הוא היה מאוד מתוק ומקסים. הבימוי היה בשבילו משחק אחד גדול, וזה הקל על העניינים. אני לא יודעת איך לאכול את הסרט הזה ומה אני חושבת עליו, אבל זה היה הג'וב הקולנועי הראשון שלי ואני אסירת תודה על כך".
את הכתבה המלאה ניתן לקרוא בגליון החדש של פנאי פלוס