יום כיפור ממשמש ובא ואיתו קולות הנהי מהמלחמה ההיא לפני 35 שנים. שוב כבמטה קסם מופיעים הסיפורים על חוסר המוכנות של הצבא, על האובדן הגדול של כמעט 3,000 חיילים, על ההפקרה וההזנחה, על הלומי הקרב והפצועים ועל הכישלון ואובדן הדרך. ימים אלו הם העדות המובהקת לאחידות המחשבתית השולטת בעולם התקשורת הישראלית לכל ערוציה.
גם בחיפוש מאומץ לא יופיע ולו סיפור גבורה פטריוטי אחד מאותה מלחמה, למרות שהיו סיפורים כאלו למכביר. לא יצויין בשום עיתון באופן פשוט ובלי שום התנצלות - הניצחון המדהים של אותה מלחמה קשה. מלחמה שאכן התחילה בהפתעה ובחוסר מוכנות פושע, אולם הסתיימה בתוך 18 ימים כאשר צה"ל ומדינת ישראל מאיימים על דמשק וקהיר ומשמידים חלקים נכבדים מצבאות האויב. האבסורד המוחלט הוא שמדינות ערב המובסות חוגגות את ניצחונן מדי שנה, ומדינת ישראל המנצחת הגדולה לא פוסקת מלבכות את כשלונה.
על האחידות מרצון ששולטת בתקשורת הישראלית אין כבר טעם להכביר במילים לאור "הפלורליזם" שהפגינה למשל בתמיכתה ללא סייג בהסכמי אוסלו ובהתנתקות, וסלידתה האחידה והבוטה למשל מנתניהו ומהמתנחלים.
אולם על השימוש המניפולטיבי והציני ביחס להרוגי מלחמת יום כיפור ראוי לשים דגש. האלפים הרבים של החיילים שנהרגו ושנפצעו במלחמת יום כיפור הגנו בגופם על מדינתם הצעירה והמותקפת ושמרו בכך על אזרחי ישראל בערים ובכפרים.
הם לא נפלו משום שגולדה לא הסכימה להצעות השלום של סאדאת. הם לא מתו חסרי אונים כיהודי מזרח אירופה בשואה והם אף לא נפלו עקב ההזנחה והחדלון שקדמו למלחמה. הם נפלו כחיילים המגינים על מולדתם ומשפחותיהם בדיוק כמו מיליונים רבים של חיילים בהיסטוריה האנושית העקובה מדם. האמירה הטרומפלדורית האלמותית "טוב למות בעד ארצנו" נכונה ביחס לכל אותם אלפים שבמותם ציוו את חיינו כבני חורין בישראל.
משפטים ערכיים אלו נעלמו לחלוטין מהשיח הציבורי מאז אותה מלחמה, והוחלפו בבכי קולקטיבי, בייאוש ובמרדף חסר אחריות להסכמי שלום עם הערבים. יוסי ביילין לדוגמא, מבטא בכתב ובעל פה תפיסה זו באופן בהיר וחד ורואה במלחמת יום כיפור את קו פרשת המים בה איבד את אמונתו בבורא עולם, והחל להאמין בהסכמי שלום עם הערבים. הוא "גילה" כי במלחמה היינו קרובים להשמדה ממש, למרות האחיזה בשטחי יש"ע. עם תפיסה ילדותית וחסרת כל בסיס לוגי זו חזר יוסי ביילין מהמלחמה, והחל את מסע השלום שלו. אליו חברו עוד מיואשים נוספים מהמלחמה וכשהגיעו להנהגה פעלו על בסיס אותה תפיסה ומימשו אותה בהסכם אוסלו ונגזרותיו.
בניגוד לייאוש שאחז בהם במלחמת יום כיפור, כאשר החלו הרוגי הסכמי אוסלו להתפוצץ באוטובוסים ובמסעדות לא אחז בהם שום ייאוש, מבוכה או תחושת מחדל. למרות מספרם העצום של ההרוגים והפצועים - קרוב ל-2,000 הרוגים שרובם אזרחים, ראו בהם קורבנות שלום והוכחה ניצחת לכך שלא ויתרנו די לאוייבנו.
יוצאי מלחמת יום כיפור המיואשים הם האוחזים היום בהגה ההנהגה הפוליטית, התקשורתית, הכלכלית והמשפטית. הנהגה זו בקיאה היטב במהלכיו של כל קרב כושל במלחמה ויודעים לספק תיאור מצמרר על חיילים שנהרגו בה לשווא. אך בניגוד ל"נביאי השלום" המדמיינים אותו תחת כל עץ רענן, רובו המכריע של דור מלחמת יום כיפור התייאש מחלומות השלום המדמם שהמיטו עלינו, ומתרכז בחייו הפרטיים ללא כל חזון וייעוד קולקטיביים.
למרבה הצער, הייאוש והחדלון בעלי כוח משיכה חזק בהרבה מן התקווה, האמונה וההתחדשות. גם בגיבורי מלחמת יום כיפור ובראשם אריק שרון אחז הייאוש לאחר 30 שנות חזון והנהגה. אהוד אולמרט, ציפי לבני ושאר פליטי הליכוד בקדימה הם הלומי הקרב החדשים של אותה מלחמה.
אך בעם ישראל קיימים עדיין כוחות רעננים ומלאי חיים של עשייה, תקומה וחזון, בהם לא דבק הייאוש המשתק של מלחמת יום כיפור. רבים מהם נמצאים בהתנחלויות, לא פחות מהם ברעננה ובשדרות, בחיפה ובמודיעין. יש לקוות כי ילדי המלחמה ההיא, שהיום כבר בני 50, יצליחו להפיח רוח חדשה של תקווה וחזון באזרחי ישראל ובעתיד העם המדינה והארץ.