"לא תאמינו מה חמותי עשתה לי!"

היא לא מתייחסת לנכדים, מקבלת אותנו בפנים חמוצות וכשהיא כבר עושה משהו בשבילנו זה נותן לה זכות להיכנס לנו לוורידים. מלי גרין השתתפה בקבוצת תמיכה שיש לה נושא אחד בלבד: תלונות על החמות

"אתן לא יודעות מה חמותי עשתה לי!" כל המבטים במעגל ננעצו לעברה של הדוברת שאמרה את הדברים בנימה שזעזעה את כולנו.

 

ישבתי שם בצד והבטתי עליהן. קבוצת חברות שלכאורה אין ביניהן, בין מוצאן, מעמדן ועבודתן כל קשר, פרט לעובדה שהן כלות לחמות, (כמו כמעט כל עם-ישראל), אבל חמות קשות במיוחד (לדעתן, ואני לא שופטת אף חמות. נראה אותנו בעוד דור).

 

הן מנהלות פורום תמיכה בנושא הזוי מעט: כלה וחמותה. הן נפגשות אחת למספר חודשים, אבל מתכתבות ביניהן בקביעות במסנג'ר, מייעצות ותומכות זו לזו וממשיכות הלאה עם ההתמודדות ושמה: חמות.

 

הן החליטו שאין זמן מתאים יותר למפגש תמיכה מאשר ערבי חגים, אז עולים המשקעים ומבעבעים, הבוץ עולה ושוטף גם את נהרות המים החלקים והן הזמינו אותי לשמוע איך מתנהל מפגש סגור שלהן.

 

שמעתי את הכלה שבוכה כי חמותה אינה מתעניינת בילדים כלל. "כאילו אנחנו אוויר, לא קיימים. היא לא מזמינה את הבן היחיד שלה, רק את שתי הבנות, לא קונה לילדים שלי מתנות, אלא רק לנכדים האחרים. הילדים שלי רוצים שנקפוץ בחג. אני מתכוננת לקנות מתנה יפה, אבל חוששת שהיא תקבל אותנו בפנים חמוצות, גם אם נגיע רק לחצי שעה".

 

החמות שעוזרת

מן הצד השני, האזנתי לכלה שמיבבת כי חמותה מבשלת לה ושולחת אוכל חם כמעט בכל יום, אבל "דוחפת את אפה" יותר מדי, מתערבת ובוחשת בכל דבר. היא פותחת ארונות וזורקת בגדים שלא יפים לטעמה ליד שנייה, קונה תמונה ותולה על הקיר ואבוי למי שיוריד. קובעת לאלו חוגים הילדים ילכו, ואיזו דיאטה הכלה שלה תעשה... ועכשיו, בערב החג, היא הנחיתה לא רק תפריט מזון והודעות על מי ילבש מה ומתי, אלא גם הודיעה שהבן שלה חייב השנה לבנות לה סוכה, כי פתאום מתחשק גם לה סוכה ובהזדמנות זו עליו לסדר לה את המחסן ולא מעניין אותה שאלו ימים לחוצים בעבודתו ומתאים לו לעזור לה רק אחרי החגים.

 

הסיפורים זרמו. עם חלקן הזדהיתי ועל אחרים חשבתי כי הדוברת אינה צודקת. על אף שאפשר היה להבין את כאבה, אפשר להבין גם את צד החמות.

 

הדוברת הבאה בתור, אישה חביבה וחייכנית, שהגיעה למפגש עם התיק מהעבודה, פתחה ואמרה: "חמותי מצפה שנגיע להתארח אצלה בחג הראשון של סוכות ואני מסרבת בגלל תחושה לא נוחה, שתמיד מעדיפים את אחיו האחרים של בעלי על פנינו. תמיד הם יהיו צודקים, יגוננו עליהם, יעריכו אותם ואותי לא".

 

"תני דוגמה", ביקשה מנחת הפורום.

"התארחתי אצל חמותי בראש השנה", היא המשיכה. "הבאתי איתי עוגת דבש יפה שעמלתי להכין ושקצרה מחמאות והשתדלתי להיות נחמדה, למרות שעבר עלי שבוע קשה מאוד בעבודה. אני עובדת בשירות לקוחות של חברה גדולה, שמבוקשת מאוד לפני החג. חוץ מזה, הטיל עלי ראש הצוות להיות אחראית למתנות הניתנות ללקוחותינו הגדולים. עבדתי עד כלות הכוחות והגעתי לחג ממוטטת מעבודה. אתן רואות, אני בהריון מתקדם ומטופלת בילדים קטנים. למזלי, זכיתי בבעל מדהים שתומך בי ועוזר לי. אני סובלת מבעיה של גיד קרוע ובהריון הזה הבעיה התעצמה. אתן מסכימות שאני לא צריכה להסתובב עם שלט: 'יש לי בעיה. קשה לי לעמוד'? אבל בעלי האהוב יודע את זה, ולכן הוא עוזר לי בשמחה.

 

"בתום סעודת החג, גיסי עמד לצאת לגינה הציבורית עם ילדיו. בתי בת השש ביקשה גם היא להצטרף, והבטחתי לה שאחרי שאנוח, אקח אותה עם כולם. היא התעקשה ללכת עכשיו, ואז פניתי לגיסי ושאלתי אם יוכל לצרף אותה אליהם לשעה קלה, עד שאגיע. בתי היא ילדה עדינה ומחונכת יותר ממני", הצטחקה ענת. "הייתי בטוחה שהוא יסכים בשמחה. אבל אז הוא התפרץ לעברי: 'ענת, עכשיו אני מבין למה החלטת להיות בהריון כשהקטן שלך בקושי בן שנתיים. נוח לך מאוד שבהריון כולם משרתים אותך. אולי לא שמת לב, אבל בעלך, שהוא במקרה אחי, שירת אותך כל הסעודה'.

 

"וכאן הוא עמד וחיקה את קולי: 'יוסי, פליז, תביא לי סכין!', 'יוסי מותק, תעביר לילד תפוחי אדמה', 'יוסי, בבקשה, תבדוק אם יש קולה במקרר'. 'מה זה כאן, הוא הפראייר שלך? יכול להיות שכן, אבל אני לא פראייר! אני לא מוכן לשרת אותך. קומי ותקחי את הבת שלך לגינה מתי שאת רוצה'".

 

שמישהו יגן עלי

ענת עצרה לרגע מדיבורה, נעצתי בה מבט, היא הייתה כאובה ביותר, אבל לא יכולתי לנחש למה. פה זו לא קבוצת תמיכה לנעלבות מגיסים. האם התבלבלה? "ואתן יודעות מה הכי כאב לי? שחמותי, כהרגלה, עמדה מהצד, הקשיבה לעלבון שלי ושתקה".

 

"מה רצית שהיא תעשה?" ביררה ראש הפורום.

"רציתי שהיא תגיד לבן שלה: "אם היא מבקשת, יכול להיות שקשה לה". או משפט האהוב עליה: "לא כל מה שחושבים צריך לומר", או לפחות רק: 'די!" כמו שהיא אומרת בכל פעם שמישהו אומר משהו שלא מוצא חן בעיניה, כמו שהיא גוננה פעם על גיסתי האחרת, שגיס אחר אמר משהו נגדה. למה לעולם היא לא תגונן עלי? זה מה שכואב לי!"

 

היא פרצה בבכי. כמעט בכינו איתה. בעוד כולן יושבות ומנחמות אותה, תומכות בה, חשבתי על הגיס הלא בוגר שלה, חשבתי על חמותה שלא השכילה להשתיק אותו, וחשבתי לעצמי, כי בכל משפחה יש את הקודים שלה, יש את העליות והמורדות שלה ואיש מבחוץ אינו יודע מה מתרחש. זכותו של הגיס לסרב לגיסתו, אבל הוא יכול לומר את זה בצורה מתורבתת יותר.

 

אני חוזרת מהמפגש. כמעט בכל רחוב אפשר לראות את הסוכות עומדות לתפארת ואת הריח הרענן והחגיגי אופף הכל. אני הולכת וחושבת לעצמי, שביום מן הימים גם אנחנו, הצעירות, נהפוך לחמות ומי יודע אם יפרשו את הכוונות הטובות שלנו לטובה או ההפך.

 

והאם בכלל יש דרך לספק את הכלה? האם אפשר להחליק ולשמוח שמחת חג פשוטה בלי מהמורות? או לפחות לזכור שבסופו של יום, המשפחה היא המקום הכי חשוב לנו ולילדינו.

 

• מלי גרין, סופרת ועיתונאית. נשואה פלוס תשעה.

 

• לכל הטורים של מלי גרין