מצאתי דרך להיפטר מהפחד מפני טיפול שיניים

כשהשתחררתי מהצבא גיליתי ששגרת החיים בלבנון הביאה שן שלי למצב סופני. כשראיתי את ד"ר טליה בפעם הראשונה לא האמנתי שהיא רופאת שיניים - היא היתה כל כך יפה!

רופאי שיניים הם עם שתמיד היה שנוא עלי. אף פעם לא הבנתי איך מישהו יכול לבחור מקצוע שבו הוא יאלץ לגהור מעל פה של מישהו אחר ולחטט לו בשיניים. נכון שיש דברים יותר נוראיים, כמו רופאים של תחת או גיניקולוגים, אבל רופאי השיניים אצלי היו במקום הראשון של הגועל.

 

אני בטוח שחלק מכם, ביחוד הבנים, מרימים עכשיו גבה ואומרים לעצמם שהיו מתים להחליף גינקולוג, אז אני רוצה להרגיע אותכם מהר ולבקש מכם לא לדמיין שאתם בודקים רק את אנג'לינה ג'ולי, אלא גם נשים אחרות, איך אגדיר את זה בזהירות... נגיד "לא מטופחות".

 

זו לא חוכמה לדמיין איך אתם ניגשים עם החלוק הלבן לאנג'לינה ומבקשים ממנה לעלות על מכשיר האינקוויזיציה הזה שיש אצל גינקולוגים. לא חוכמה להגיד לה באדישות שתפשק את הרגליים ותרים יותר את הישבן כדי שאפשר יהיה לאבחן את הבעיה שלה יותר טוב. לא חוכמה להגיד לה:

 

"אנג'לינה, אני אכניס עכשיו את היד שלי פנימה, את תחושי רק מעט לחץ, ואני אמשש לך את דפנות הנרתיק... אל תדאגי... בינתיים הכל ממש בסדר".

 

או:

 

"אנג'לינה אני מבקש עכשיו שתוציאי את החזה שלך החוצה כי עכשיו צריך לבדוק אם הפטמות שלך אלרגיות לצביטות בשפתיים".

 

וזו לא חוכמה לדמיין איך שהעיניים שלה מעט מתערפלות והאגן שלה מתחיל לנוע ביחד עם כף היד שלכם בתנועות שובבות אך נחושות.

 

אם אתם שייכים לקבוצה שמדמיינת כאלו דברים, אז אני רוצה להגיד לכם שאתם פשוט חרמנים. אתם טומנים את ראשכם בחול ושוכחים שרוב האוכלוסיה לא מורכב מאנג'לינה וחברותיה אלא מנשים שמזכירות יותר את הדגם של סוהא ערפאת.

 

אני מעדיף לעצור כאן, כי זה מדור מכובד שאין בו מקום לתיאורי הזוועה שעוברים לי כעת בראש. מכיוון שמערכת ynet שלחה אותי לקורס בשוויץ של "איך לכתוב טור כך שיתאים גם לילדים, ערבים, נהגי מוניות ועורכות דין", אז זה השלב לחזור לרופאי השיניים.

 

* * *

 

כשהשתחררתי מהצבא גיליתי ששגרת החיים בלבנון הביאה את אחת השיניים שלי למצב סופני. כבר בחופשת השיחרור ביקרתי אצל רופאת שיניים שעליה המליץ לי הסמ"פ שלי פינטו, שהיה יכול להוריד ציפור ממרחק 500 מטר עם כדור בודד ממא"ג. 

 

הקליניקה שלה היתה בצפון תל אביב, ומובן שטישטשתי את כל הפרטים על מנת שלא תזהו אותה. כלומר, ייתכן שהקליניקה היתה בדרום תל אביב או במבואות שפרעם. את זה לעולם לא תדעו, אבל מה אכפת לכם בעצם? אל תהיו חטטנים.

 

כשפגשתי בה בפעם הראשונה, לא האמנתי שהיא רופאת שיניים, מהסיבה הפשוטה שהיא היתה כל כך יפה. היה לה שיער חלק כמשי, ארוך ושחור, עיני חתול ירוקות וצלולות שגרמו לי להרגיש שהיא מביטה לי ישר לתוך המוח, ושילוב של חזה גדול עם גוף דקיק וישבן עסיסי. האף שלה היה קטנטן, ובחלק העליון של גשר האף היה לה מין שבר כזה קטן, כמו של מתאגרפים, דבר, שרק הפך את כל המכלול שלה ליותר מרתק.

 

בכלל, אני חושב שנשים יפות שיש בהן איזו צלקת או מום קטנטן או איזו אי סימטריה בפנים שלהן, כל הדברים האלה רק עושים אותן יותר מושכות. אתם יודעים למה? כי אלו ניגודים, וניגודים שיושבים ביחד יוצרים תמיד משהו חדש ומרגש. זה מזכיר לי את הסרט "בוקר טוב ויאטנאם", בקטע ששומעים את השיר של לואי ארמסטרונג "איזה עולם נפלא" וברקע רואים את התמונות של פצצות הנפלאם נופלות על ויאטנאם. זה לדוגמה ניגוד שרק מדגיש את הסיטואציה ויוצר ממנה דבר חד ואכזרי שאי אפשר לברוח ממנו. כך בדיוק היתה גם רופאת השיניים שלי בשילוב עם השבר הזה באף.

 

אבל מה אני מבלבל לכם את המוח, בואו נתקדם בסיפור. שמה של הרופאה היה טליה, והיא קיבלה אותי בחיוך נעים, הושיבה אותי על הכסא וביקשה ממני לפתוח את הפה לרווחה. היא התנצלה שאין לה אסיסטנטית, מכיוון שאיגוד האסיסטנטיות נמצא בשביתה בשל דרישתן לפתח לאלתר מכשיר שישתיק את הרעש של שואב הרוק. לי בכלל לא היה אכפת. הייתי מהופנט ממנה ולא רציתי שום אסיסטנטית שתפריע.

 

התחיל לעמוד לי. לא עזר לי כלום

פתחתי את הפה, והיא לקחה את המראה הקטנה וגהרה מעלי. אני יודע שהמילה גהרה מתקשרת אצל החרמנים שבינכם ישר לסקס. הפעם אתם צודקים. הריח שלה הציף אותי, והשילוב בינו לבין הקירבה הלא טבעית הזו לגופה ולפניה שנמצאו עשרה ס"מ משלי גרם למשהו בי להתעורר. בקיצור, התחיל לעמוד לי. לא עזר לי כלום. ניסיתי לחשוב על ראש הממשלה, על עמנואל הלפרין עם חזיה ועל שוטרים ערומים עם שפם. כלום.

 

הסיטואציה הזו שעומד לכם במצבים שונים בחיי היום יום ראויה לטור משל עצמו. איך מטשטשים את הדבר, או איך מתמודדים עם זה שאתה מסיע טרמפיסטית ופתאום שם לב שיש לך קפל במכנסיים בגלל הישיבה, כך שנראה כאילו עומד לך, כל הדברים הללו הם תורה בפני עצמה. אני, באותו הרגע מיד הגבהתי רגל אחת על ידי קיפולה וישבתי קצת כמו בחורה. מביך, אך מחוייב המציאות.

 

ידעתי שהיא מרגישה. פשוט ידעתי. היא חייכה אלי, התיישרה ואמרה שיש לי שן טוחנת שחייבת טיפול יסודי. באותו הרגע ראיתי מבין כפתורי החלוק שלה, את החלק הקדמי של שד ימין, שהיה עטוף בחזית תחרה בצבע בורדו. דרך החזיה ניתן היה לראות את צבע הפטמה. עכשיו הייתי צריך לכופף את שתי הרגליים. אחת כבר לא הספיקה.

 

אזרתי אומץ וגיליתי לה שאני מפחד מזריקות

היא הכינה את המזרק, ואני אזרתי אומץ וגיליתי לה שאני מפחד מזריקות, מתעלף ממש. היא שאלה מה אפשר לעשות כדי להרגיע אותי. אולי כוס מים? 

 

שתיתי מים ואחר כך שאלתי אותה אם אפשר לספר לה מה באמת ירגיע אותי, כך שלא אתעלף. אמרתי שאני יודע שזה לא כל כך מקובל, אבל אולי אפשר שאחזיק לה את השד שלה בזמן שהיא מזריקה.

 

שקט השתרר בחדר. לא ידעתי אם אני עומד לחטוף סטירה או שיקרה משהו אחר. הייתי מוכן לכל.

 

טליה הביטה בי ברצינות קצת מפחידה, ואז הושיטה את ידה, אחזה בשלי והובילה אותה לתוך מסתרי השד הימני שלה. השחלתי את אצבעותי מתחת לחזיה, ושם הרגשתי כמו מלך ההר, או אולי תגידו השוטה על הגבעה? אבל למי אכפת... הייתי בעננים.

 

היא היתה מקצועית ולא חייכה אפילו לרגע. הזריקה עברה מהר, וחצי פרצוף שלי הלך לישון כמו אחרי מסע כומתה. השד הרך שלה, שבמרכזו חשתי את הפטמה, הרגיע אותי. אני רוצה בהזדמנות זו לפנות מכאן לכל רופאות השיניים באשר הן ולהציע להן להעיף את כל הטלוויזיות שהן תולות מעל לראשי המטופלים. בדרך שלי, המטופלים מתמודדים הרבה יותר טוב עם הפחדים שלהם, ובנוסף, ניתן לחסוך את דמי האגרה. רק חומר למחשבה.

 

בשלב מסויים היא הפסיקה לעבוד, הביטה בי ואמרה שהשן נמצאת במצב שאי אפשר לשקם, שחייבים לעקור אותה. סיפרתי לה שמעקירות אני פוחד במיוחד, ושאחד מבני משפחתי מת מדום לב במהלך עקירה.

 

היא הביטה בי, שוב ברצינות ואז אמרה שאפסיק לבלבל לה את המוח ופשוט אגיד לה איפה אני רוצה להכניס את היד במהלך העקירה.

 

מובן שאמרתי לה שבכלל לא עבר לי בראש כזה דבר, אבל אם כבר היא מדברת על זה אז אולי אוכל להכניס לה את היד מתחת לתחתונים.

 

וכך היה. ד"ר טליה התקרבה אלי עם המכשיר הנוראי שעוקר שיניים, אני הכנסתי את כף ידי הימנית אל בין רגליה, ושם ניסיתי להירגע ע"י שקיעה בתהומות הנשייה.

 

אז גם הצלחתי לראות את פניה של טליה נאנחות מבלי להשמיע קול. הבנתי שיש כאן מין סימביוזה נהדרת. זה הזכיר לי את משחק הקלפים "רביעיות" ששיחקתי בילדותי: היה שם קלף שנקרא "שושנית ושושנת ים" שהראה סימביוזה בין דג "נמו" כזה לבין שושנת הים.

 

פיה של ד"ר טליה נפתח, והיא הביטה בי וניגשה לעבודה.

 

כשהתעוררתי הייתי עדיין על הכסא וגם הפה שלי היה רדום, מלא פיסות סופגות שגרמו לי לחוש כמו קישוא ממולא. טליה ישבה לידי, עור פניה מבהיק וקורן, והיא ניגבה את מצחי במגבת רטובה.

 

"קרתה תאונה", אמרה בשקט. "עקרתי לך את השן הלא נכונה. זה לא פשוט גם לגמור וגם לעקור שן..."

 

הנהנתי בהבנה. טעות כזו יכולה לקרות לכל אחד.

 

* * *

היום חסרות לי כבר שלוש שיניים, אבל למי אכפת? העיקר שהתגברתי על הפחד מרופאי שיניים.