אני התחתנתי צעירה והתגרשתי צעירה. הקדשתם פעם מחשבה לשאלה מדוע צעירים מתחת לגיל 25 מתחתנים? הרי בטח יש לכם חבר אחד או שניים שהתחתן בגיל זה, וחשבתם בליבכם - מעניין איך הסיפור הזה ייגמר. הוא יבגוד בה? היא בו? האהבה תיגמר להם אחרי שהמוזיקה תיגמר ואחרון האורחים יילך עייף אך מבוסם מכמות האלכוהול שנשפכה בערב זה? ואולי לא במקרה יש חתנים וכלות השותים את עצמם לדעת בערב המיוחד הזה, כי אולי עברה במוחם המחשבה שיבוא יום ויהיה עדיף לשכוח...
יש לי אחים בערך בגילו של רועי, וגם להם יש תוכנית לא לתכנן כרגע כלום.זה בסדר גמור בעיניי, מפני שיש להם מוּדעוּת לכך. יש דברים שהם רוצים להספיק לפני שהם יהיו מחויבים לבן-זוג אחד, משכנתא וילדים. ככל שישיגו את מטרותיהם העכשוויות, לא תקנן בהם תחושת החמצה.
זו לא חוכמה גדולה להתחתן כדי לסמן "וי" על עוד מטרה בחיינו. לפעמים אנחנו נופלים לבורות שכרינו לעצמנו, ולפעמים אנחנו נופלים בהם כי אנחנו חושבים שכך אמור להיות מסלול חיינו, מפני ש"כולם שם".
מי אלו, ה"כולם" האלו? ואם כולם קופצים מהגג גם אנחנו נקפוץ?
זוגיות חזקה ויציבה עדיין לא נעלמה מן העולם, ואם תסתכלו היטב סביבכם ודאי תמצאו אותה אצל אחד מבני משפחתכם, שכניכם או חבריכם. היא פשוט נעלמה קצת מסדר היום. הרבה יותר אופנתי לדבר על זה שכולם מתגרשים מאשר נשארים נשואים וצולחים את קשיי היומיום.
אני בעד לשנות את הגישה והתפישה של הזוגיות כפי שהן היום. במקום לתת לפחדים שלנו להשתלט על ההוויה שלנו ולהחליט שמעלימים את המחשבה "אם נתחתן אז בטוח נתגרש, כי זה מה שקורה אצל כולם", נתחיל לחשוב קודם כל את מי אנו בוחרים כבן-זוג. יש כל כך הרבה דרכים ושיטות לבחור את אותו אחד שנרצה לחיות איתו, ואם אנחנו חיים איתו טוב ומוצאים בו את כל התכונות שמתאימות לנו - מהיכן מגיעה המחשבה שהטקס הזה של החתונה מחרב את הכל?
עדיף להשקיע מחשבה יתרה ביעדים שלנו בחיים, להכיר את עצמנו טוב יותר, ואז גם להבין מה נרצה מאותו בן-זוג עתידי שנרצה לחלוק איתו את חיינו. אני מאמינה גדולה באהבה ובזוגיות, למרות הכל. הבחירות שלי בחלקן לא היו נכונות עבורי, ואני משתדלת למזער את נזקיהן ולקבל החלטות נכונות ושקולות, כדי למזער את הפגיעה העתידית. אבל מי אמר שהדרך שתבוא לא תכלול עוד טעויות? הרי את זה אף אחד לא יכול להבטיח. כל עוד הלב שלי פועם ארצה להרגיש אותו במלוא עוצמתו, בין אם זו אהבה ובין אם זה כאב, מכיוון שכך אוכל לדעת שאני חיה את חיי כפי שאני רוצה באמת.
אנחנו מסוגלים לתכנן בחיינו נושאים רבים בתחום הקריירה, לימודים, הטיול הגדול הזה לחו"ל, ושוכחים לתכנן בתחום החשוב ביותר, שמלווה אותנו לאורך כל החיים: הזוגיות. ואז אנחנו מתפלאים על עצמנו שעשינו בחירות מוטעות.
אולי עדיף לא לדמיין כיצד ייראו גירושינו מאותו בן-זוג קסום שעומד עכשיו מולנו, אלא נדמיין איך ניראה יחד גם בגיל 80, ונזכור אפילו בשעת כעס שיש דרך לומר את הדברים שמציקים, ונכבד אותו, כי אז הוא יכבד אותנו בחזרה, ונוותר קצת על האגו שמידי פעם מרים את ראשו. להתעלם מהמציאות או מהבעיות לא ייתן דבר, אך התמודדות ראויה איתם תתן לנו כוח רב ותקרב אותנו לאושר הנכסף.
יכול להיות שאילו הייתי בוחרת נכון בצמתים המרכזיים של חיי, לא הייתי נמצאת במקום הזה היום, אלא חולקת את חיי עם אדם המתאים יותר לתפישות עולמי. וכמו שכתב בטור קודם מגיב בכינוי "אחד חמוד שכבר בחר" - התקווה היא בהתחדשות ובתנועה ולבחור במי שבוחר בך.
חוץ מזה, החיים אחרי הגירושים אינם סוגים בשושנים. לא כולם יוצאים, מבלים, מכירים בני זוג חדשים ומגשימים את כל מאוויהם הכמוסים. החיים לפעמים נשארים אותם חיים, רק בנפרד, והנטל הכלכלי על כל אחד מהצדדים רק גובר אם יש משכנתה, חובות וילדים לגדל.
ואולי הבעיה בכלל טמונה בעצם זה שפתאום אנחנו מחויבים כלכלית לאותו אדם ומגיעה יחד עם זה איזושהי תחושה של בעלות, גם אם עורכים הסכם ממון מפורש ומפורט. אם מסוגלים לחיות בזוגיות ארוכת טווח בשכירות עם אותו אדם, אין סיבה שהתחושה תשתנה בגלל שלקחנו יחד משכנתה.
זוגיות טובה בונים לאורך זמן. היא מגיעה מתוך רצון פנימי, היא מושתתת על אהבה, על אמון ועל כבוד הדדי, כששני הצדדים מכוונים לאותם מטרות ויעדים משותפים בחיים.
יש התנסויות בחיים שעדיף לחכות עד שבשלים אליהן.
האימייל של חמודונת