יומנו של מנכ"ל מובטל - כושר גופני

המנכ"ל המובטל ממשיך לספר את קורותיו בסטטוס החדש, והפעם - על ניסיון להיכנס לכושר שהוביל להכרה הלא-משמחת: מנהלים מובטלים נהיים דומים זה לזה, ולאו דווקא באופן מחמיא (פרק רביעי בסדרה)

פתאום יש לי זמן פנוי. הרבה זמן. ים של זמן. אני מחליט להשקיע בכושר גופני. למי היה זמן להשקיע בזה לפני חודש? אתם יודעים איך זה. זה לא שבאמת לא היה לי זמן. מישהו בכלל ידע מה עשיתי כל היום? אחרי ששללתי מועדון כושר בגלל שזה משעמם כל כך, שחייה בבריכה השכונתית כי אני שונא מים קרים, וריצה בגלל שזה קשה מדי, נשארה לי הצעידה.

 

להפתעתי גיליתי שאני טוב בזה. כלומר, אני מצליח לצעוד במסלול מעגלי מסביב לשכונה בלי להזיע וצועד עכשיו כל יום בשעות אחר הצהריים. בזמן שאתם מתכוננים לעוד ישיבה מתישה, אני צועד ושר בקולי קולות עם המוסיקה החסידית (כן, הייתי פעם דוס, אם זה מעניין מישהו) המתנגנת באוזניות.

 

אני חייב להודות שהספורט הזה מתאים לי. אני צועד בנינוחות, לא ממהר לשום מקום, נעצר מדי פעם לדבר עם שכנות (השכנים בעבודה, אתם יודעים) שלא ראיתי שנים, מגלה שכנים חדשים שעברו לשכונה שלנו כבר לפני שנים ומעולם לא נפגשנו. נחמד. רק מ-מ', השכן מקצה הרחוב, אני מנסה להתחמק. מ' היה סמנכ''ל שיווק בחברת מזון גדולה. הוא בן 54 ומובטל כבר שנתיים. אבל אני מתחמק ממנו לא בגלל שהוא מובטל. בכלל לא. מה פתאום.

 

"אתה חייב לשמוע את הסיפור הזה''

אבל היום לא הצלחתי להתחמק. בדרך חזרה הביתה, בקצה הרחוב, אני רואה את מ' עומד במרכז הכביש. אני מתחיל לצעוד בנמרצות, חולף לידו ואומר בהתנצלות, ''היי, מה נשמע? אני מת כבר להגיע הביתה ולהתקלח''. ''עזוב מקלחת'', הוא אומר, מתעלם מהאוזניות שעל ראשי ומתאים את צעדיו לצעדיי. ''אתה בכלל לא מזיע. בוא אני אלווה אותך קצת. אתה חייב לשמוע את הסיפור הזה''.

 

אין לי ברירה. אני קרוב מדי הביתה. אם יגיע למעלה הרחוב, לא אוכל לעצור אותו מלהיכנס לבית. אני עוצר ומוריד את האוזניות. ''מה הסיפור, מ'?'' אני שואל, מובס. ''שמע, הבריטים המטומטמים האלה לא נתנו לי להיכנס לאנגליה''. ''למה? מה קרה?'' אני שואל בחוסר עניין.

 

''נסעתי עם הבן שלי לאירופה'', הוא מספר. ''טיול כזה, אתה יודע. אב ובנו. התחלנו בברלין, ואחרי יום הבן שלי אומר לי 'יאללה אבא, עזוב אותי מכל האנדרטות שואה האלה, בא לי אמסטרדם'. טוב. נסענו לאמסטרדם. הבן שלי אומר לי 'אני חייב להיכנס לקופי שופ'.

 

"שמע, אתה יודע שהזונות שם מתחילות לעבוד בחמש בבוקר? אכלתי שתי עוגיות ממולאות, ומה זה נהייתי היי. אמרתי לבן 'יאללה, בוא ניסע ללונדון'. עלינו על המעבורת בדנקירק. שמע, הילדים האלה לא יודעים כלום. ניסיתי לספר לו קצת על המצור הגרמני, על הפלישה לנורמנדי. איפה... לא מעניין אותו כלום. 'אבא, סע-סע כבר...' טוב, אנחנו יורדים מהמעבורת ...''

 

"מ', אני ממש מצטער אבל אני חייב להגיע הביתה, יש לי אורחים'', אני אומר. ''אז נמשיך פעם אחרת'', הוא עונה. ''ממש נחמד לדבר איתך. אולי תקפוץ פעם לכוס קפה בערב?'' ''כן, בטח'', אני אומר ומתרחק ממנו במהירות, כאילו השתחררתי עכשיו מהמצור בדנקירק.

 

המַרְאָה לא משקרת

בערב בבית, אני ובובי, כלבת האמסטף הידידותית שלנו, קמים מהספה כשאנחנו שומעים את המכונית של אשתי נעצרת בחנייה וממהרים יחד לדלת. ''לא תאמיני מה קרה היום'', אני אומר לאשתי, עוד לפני שהכניסה רגל הביתה. ''צעדתי היום בשכונה, ואת מי את חושבת שפגשתי? את מ'. זוכרת אותו? אבא של נ', הטרחן הזה שמחפש עבודה כבר שנתיים. בקיצור, הוא נסע עם....''

 

''תעשה לי טובה'', אומרת אשתי. ''היה לי יום דפוק בעבודה, יש לי כאב ראש נורא, זה לא יכול לחכות למחר? בובי! תרדי לי מהרגל''.

 

''טוב, טוב - אל תעשי טובות'', אני אומר נעלב. בובי זוחלת בזנב שפוף אל סלסלת הקש שלה. ''לא מתכוונת לריב איתך היום'', אומרת אשתי ונוחתת באפיסת כוחות על הספה.

 

בחדר האמבטיה אני מסתכל במראה, נחרד לגלות בה פתאום את דמותו המשתקפת של מ'. אף פעם לא חשבתי שאנחנו דומים כל כך.

 

בפרק הבא: רשת חברתית