מתוקה שלי, יום אחד עוד תגרמי לי לחטוף מכות

היא צחקה. "רגע, נועם, אתה רוצה להגיד לי שלא היית מוכן לחטוף מכות בשבילי?", שאלה בקול מתגרה, "תמיד רציתי שמישהו יהיה מוכן להילחם למעני..." רק חיות, סיפור של סתיו

ירח מלא שטף את החוף באור רפאים חלומי שהדגיש את הכל בשחור ולבן. צעדנו באיטיות, מותירים עקבות בחול הלח, מאזינים לאוושת הגלים. הרגשתי אותה רועדת. הצמדתי אותה אלי ושיפשפתי את זרועהּ כדי לחמם אותה.

 

האוויר המלוח היה קר, אפילו יחסית לשלהי הסתיו, וריח הים הטביע את כל שאר הריחות. קצת הצטערתי שלא התכוננתי כראוי לטיול הלילי שלנו - לבשתי רק חולצה ארוכה ומעיל רוח, בעוד שהיא רעדה מתחת לגופיה, חולצה, סוודר, מעיל וצעיף. בכל סוף שבוע בסתיו היינו יוצאים לטייל בחופים הנטושים, רק שנינו. האוויר הטהור והצלול הכיל הבטחה שהכל יהיה בסדר. שהכל אפשרי. שהכל במקומו הנכון.

 

שיערהּ התבדר ברוח, ונשפתי בעדינות על קווצה שהתעופפה על פניי. היא ניערה את ראשה בתנועה המוכרת שאני כל-כך אוהב וחייכה אלי. הערב העמיק ללילה. צעדנו במשך זמן רב, שותקים רוב הזמן ונהנים מהטבע נטול ההפרעות. אורות העיר נעלמו זה מכבר, ולא פגשנו בנפש חיה. כמה קל לדמיין שרק שנינו קיימים בעולם כולו.

 

השמים מעלינו היו נקיים מענן וזרועי כוכבים. "הנה הדובה הגדולה", היא הפגינה בקיאות. עקבתי אחרי אצבעה המושטת אל הכוכבים. "ושם", הפניתי את תשומת ליבה, "החתולה הבינונית. ולידה השפן הקטן". חייכתי ומתחתי קווים דמיוניים באוויר. "רגע, ומה זה הכוכב הבוהק?". היא הסתכלה לכיוון אליו הפניתי את ראשי ואמרה, "זה מטוס, חמוד".

 

היינו כל-כך שקועים בשמיים עד שלא הבחנו במתרחש לפנינו. קבוצת אנשים עמדה לא רחוק מאיתנו, צללים כהים על רקע צוקי הכורכר. שנינו השתתקנו פתאום והתקרבנו אליהם בתחושה שמישהו פלש למרחב הפרטי שלנו.

 

אינסטינקט קדמון לחש לי להיזהר

לאט לאט התחלנו לשמוע מעל למשבי הרוח קולות שנשמעו כמו צעקות ויללות. אינסטינקט קדמון לחש לי להיזהר. כעת נראו הדמויות בבירור, עומדות במעגל גס. "מה הם עושים?", שאלה בקול מלא חשש וסקרנות.

 

היינו כבר קרובים מאוד כשאחד מהם הבחין בנו. נראה שהם בועטים ומכים במשהו, אך חדלו מכך כשראו אותנו. הם התפזרו מעט, והצללים הופרדו לשישה בחורים שעמדו סביב כלב זאב צעיר ששכב על החול. חזהו עלה וירד, אך הוא לא השמיע קול, ופרוותו היתה מדובללת מכתמי דם כהים. לרגע איש לא פצה פה.

 

הבחור שהבחין בנו צעד קדימה באיום. הוא הרים את ידיו לגובה כתפיו וזקף את סנטרו כשאמר "על מה אתם מסתכלים, הא?!"

 

אני הסתכלתי עליו. היא הסתכלה על הכלב והיססה רק לרגע. "למה אתם מתעללים בכלב?" דרשה לדעת בקול רועד.

 

הבחור ירק על החול בבוז. "מה 'כפת לך, הא?"

 

היא התקרבה אליהם בצעדים קטנים, אגרופיה קמוצים לצידי גופה ושיערהּ מתעופף. "תפסיקו! תתביישו!", צעקה עליהם, ולרגע הם נראו לא בטוחים בעצמם. "לבעוט ככה בחיה חסרת ישע!"

 

"איזה חסרת ישע?!" התפרץ עליה, "הוא נשך את אח שלי! מי את בכלל שתתערבי?!"

 

"בטח התגריתם בו!" האשימה.

 

ברגע זה השמיע הכלב יפיחה דקה ולשונו השתרבבה, אך הוא לא ניסה לעמוד.

 

"תעזבו אותו!", אמרה בקול שנשבר לבכי.

 

"יאללה, סתמי ת'פה שלך, מכוערת!", צעק עליה הבחור ועשה צעד לכיוונה.

 

מיהרתי אליה וחיבקתי אותה מאחור בעטיפה מגוננת.

 

"אנחנו נדאג לכלב שלנו ואתה תדאג לכלבה שלך. עופו מכאן!", זרק לעברי.

 

"תירגע", ביקשתי ממנו בקול שרעד רק מעט.

 

הבחור התחיל להתקדם אלינו, צועד בכבדות בחול. "מה תירגע?!" ידו הימנית היתה קפוצה וידו השמאלית נפתחה ונסגרה, "יאללה, עופו מכאן!"

 

ידו הימנית התרוממה מעט, ודמיינתי, יותר ששמעתי, את נקישת הסכין הקפיצי שהופיע בה לפתע.

 

היא נצמדה אלי. אימה פתאומית היכתה בחזה שלי. פעימות לבי המואצות היכו ברקותיי והרגשתי שהשלפוחית שלי עומדת להתפוצץ.

 

* * *

 

"אני קופץ שנייה לשירותים", אמרתי לה בחיוך וקמתי לחפש אותם. מלצר הפנה אותי לכיוון השירותים היוקרתיים של המסעדה היוקרתית בה חגגנו, והשתהיתי שם יותר מן הדרוש, מתמכר לאוויר החם מהמייבש ולניחוח הלבנדר של הסבון. ערב מושלם.

 

יבש, חמים ונינוח יצאתי החוצה. חלפתי ליד הבר ההומה כשהבחנתי בבחור בחולצה שחורה נשען על השולחן שלנו ומדבר איתה, מחווה בידו לעבר שולחן שבו ישב גבר אחר והסתכל עליהם בחיוך. היא הקשיבה לו, הפתעה על פניה, ופתאום התחילה לצעוק עליו. "אתה לא מתבייש, תגיד לי? אתה לא רואה שאני יושבת פה עם החבר שלי?", קולה הלך והתגבר, "מה יש לך, אתה עיוור? זה יום השנה שלנו!". הוא נרתע מהשולחן תחת המתקפה המתפרצת שלה.

 

הגעתי בדיוק בזמן להרגיע את הרוחות. טפחתי לבחור המבועת על השכם ושאלתי אותו "אתה בסדר?". הוא נראה מופתע מהצעקות, מההופעה הבלתי צפויה שלי ומהשאלה. זה רק פלרטוט שגרתי שהשתבש מאוד. חייכתי אליו חיוך מרגיע ושלחתי אותו בחזרה לשולחן שלו בטפיחה ידידותית נוספת על הגב. התיישבתי מולה בזמן שיתר הסועדים החזירו את תשומת ליבם למנות שלהם. "מה החמצתי?"

 

היא היתה עדיין נסערת מעט, אבל למראה השלווה שהקרנתי הבינה את ההומור שבסיטואציה והתחילה לצחוק. היא קברה את פניה בידיה ונאנחה. לקחתי את כפות ידיה בשלי וליטפתי אותן.

 

"אני מצטערת", אמרה, "אבל אם הוא יושב וצופה בי כבר הרבה זמן, כמו שהוא טוען, איך הוא לא שם לב שאני כאן איתך? אידיוט". 

 

נישקתי לה את היד. "נו, אני בטוח שהוא יחשוב פעמיים מעכשיו לפני שיעז להטריד בחורות חסרות ישע", הרגעתי אותה בקריצה ונישקתי גם את היד השנייה, כדי שלא תקנא. "וחוץ מזה, מאוד מחמיא לגבר שמתחילים עם החברה שלו, שתדעי לך", אמרתי לה.

 

"אתה לא מקנא?"

 

"את רוצה שאני אקנא?"

 

היא חייכה חצי חיוך ומשכה בכתפיה. "אולי...".

 

"מתוקה שלי", אמרתי לה וצחקתי, "חמודה. אני אוהב אותך, אבל יום אחד את עוד תגרמי לי לחטוף מכות, אני אומר לך".

 

גם היא צחקה. "רגע, נועם, אתה רוצה להגיד לי שלא היית מוכן לחטוף מכות בשבילי?", שאלה בקול מתגרה, "תמיד רציתי שמישהו יהיה מוכן להילחם למעני..."

 

* * *

 

הרוח היכתה בנו ללא רחמים, נושכת את לחיינו באכזריות קפואה. לא ידעתי אם אני רועד מקור או מפחד. "נועם", אמרה בקול דק ומבוהל ונאחזה בי בחוזקה.

 

הוא המשיך להתקרב אלינו, כמו בהילוך איטי, ועכשיו כבר יכולתי לראות את הזעם היוקד בעיניו. לא זעם כלפינו, אפילו לא כלפי הכלב, אלא כלפי העולם. "אמרתי לכם לעוף מכאן!".

 

האיש הצעיר והמסוכן הזה, במצב החייתי-למחצה שלו, שיווע לאלימות שתביא לו פורקן. העפתי מבט חפוז בסלולרי שלי וגיליתי שאין קליטה.

 

בכל עימות יש רגע אחד בודד שמהווה את נקודת האל-חזור ובו נקבעות תוצאותיו. ברגע הזה מחליט כל צד מה הוא מוכן לסכן ועם מה הוא לא מוכן להשלים. עד לנקודה הזו ניתן עדיין לשקול, להתחרט, לשנות, להשפיע. אחריו מהלך העניינים יתגלגל מעצמו. הרגע הזה התקרב במהירות.

 

לברוח או להילחם, אלה הברירות שנתן הטבע

הבריון התקרב אלינו, וכל שריריי נדרכו באינסטינקט. ההווה היכה במלוא עוצמתו, רגע אחר רגע, והגיע הזמן לעשות משהו. לברוח או להילחם, אלה הברירות שנתן הטבע לכל יצור חי, ועם התוצאות של שתיהן לא הייתי מסוגל להתמודד. אך היתה אפשרות נוספת. אולי.

 

רציתי להפוך לענק הירוק ולקרוע להם את הצורה. במקום זה הרפיתי את כל גופי במאמץ מודע, ליטפתי את לחייה הקרות, ואז שיחררתי בעדינות את אחיזתה ופניתי אליו. בראש מושפל, ללא קשר עין, עם ידיים שמוטות לצידי הגוף שכפותיהן פתוחות, התחלתי לצעוד באיטיות מייסרת לכיוון הכלב ששכב מתנשם במרחק מטרים בודדים.

 

הוא עצר, לא בטוח לרגע, ופנה לעברי. "לאן אתה חושב שאתה הולך?!"

 

בקול השקט והרגוע ביותר שהצלחתי לגייס עניתי לו מבלי ליצור קשר עין או לעצור: "אני הולך לקחת את הכלב".

 

"מה אתה, מפגר?", נבח עלי בחוסר אמון והדף אותי בעוצמה עם ידו השמאלית. מגעו מילא אותי בזעם, ונאבקתי בעצמי כדי לרסן את הקוף השעיר שאיים להשתלט עלי. התחלתי להתקדם שוב, מבטי ממוקד על הכלב, מנסה לעקוף את החיה באיטיות.

 

הוא התקדם שוב לעברי בנהמה ותקע את הברך שלו בעוצמה במפשעה שלי. התקפלתי מכאבים ונפלתי על החול. הוא התרחק מעט אחורה. "אמרתי לך לעוף מכאן! אני אקרע אותך!". חמשת חבריו עמדו דוממים סביב הכלב, מתבוננים בעניין במחזה הבלתי שגרתי, לא מתערבים. בינתיים.

 

במאמץ התרוממתי, ואפילו מבלי לנער את החול המשכתי להתקדם במבט מושפל, חיה כנועה. בקור רוח, מבלי להביט בו, אמרתי "תקשיב למה שאני אומר: זה רק כלב. הוא לא יודע מה הוא עושה. זו לא אשמתו". הפעם הצלחתי להתקדם כמעט מטר מעבר לו כשהוא תפס אותי בצוואר, כופף אותי לאחור והטיח אותי שוב לחול. "בוא'נה, אתה לא לומד, אה?"

 

מבלי לפנות אליו קמתי שוב ובצוואר מורכן, כואב ומשופשף המשכתי ללכת. חמשת האחרים התבוננו בי בהבעה שהיתה יותר סקרנית מאשר עויינת. אף אחד מהם לא עשה צעד לכיווני, לא מתערבים במעשי המנהיג. הרגשתי את תאוות הדם שלהם נוטשת אותם.

 

המשכתי לצעוד באיטיות, ופתאום הרגשתי חבטה בגב. לרגע חששתי שהוא דקר אותי, אך זו היתה רק בעיטה שהדפה אותי קדימה. "'סעאמק, מה אתה עושה?!", שמעתי את הצרחה שלו מאחוריי. בצעד כושל אחרון נפלתי על הכלב בין רגליהם של החמישה.

 

הוא עמד מעלי ובעט בי, מנסה להזיז אותי מהכלב

שמעתי את הצעדים הספורים שלו בחול לפני שהרגשתי את הבעיטה בצלעות. הוא עמד מעלי ובעט בי, מנסה להזיז אותי מהכלב, אבל אני נצמדתי לחול וסירבתי להרפות. הוא בעט בי בכל הגוף: ברגליים, בכתפיים, בגב, בצלעות, וכל בעיטה לוותה ב"'סעאמק!" גרוני. נאנקתי מכאבים, אבל לא הוצאתי הגה. שמעתי אותה צועקת "תעזוב אותו!" בקול רועד מבכי, כמעט היסטרי. בעיטה תועה אחת חבטה בפניי, ולרגע נצבעה הראייה שלי באדום.

 

"יאללה, עזוב אותו", אמר מישהו.

 

לבסוף הוא הפסיק, מתנשף, וצרח, לא לעבר מישהו מסויים, "'סעאמק! אני לא יושב בכלא בשביל החרא המפגר הזה!". הוא הכניס את הסכין לכיס המעיל שלו, ולאחר בעיטה אחרונה ירק עלי ופנה ללכת. האחרים היססו לרגע ואז הצטרפו אליו.

 

ברגליים כושלות היא רצה אלי וקרסה לצידי, עוטפת אותי בחיבוק ומתייפחת. אחיזתה הכאיבה לי בכל כך הרבה מקומות, אבל לא היה אכפת לי. התיישבתי לאט והרמתי את הכלב הרועד על ברכיי. היא נצמדה אלי וקברה את פניה בצווארי. הרגשתי את דמעותיה על עורי.

 

ביד אחת ליטפתי בעדינות את שיערהּ וביד השנייה ליטפתי בעדינות את הכלב, נזהר לא לגעת בפצעיו, ואמרתי ברכות "די, די, די", שוב ושוב, כדי להרגיע את שניהם, ובעיקר - את עצמי.

 

לאט לאט היא נרגעה, וגם אני. הכלב המשיך לרעוד בחיקי. "תעזרי לי", אמרתי בגרון ניחר ולסת דואבת. היא מחתה את אפה ובעדינות רבה עזרה לי להוריד את מעיל הרוח שלי. כשהשתחררתי מהמעיל כיסיתי איתו את הכלב כך שרק קצה אפו הציץ מתחתיו ואימצתי אותו אלי. היא ישבה לידי, ידיה כרוכות בזהירות סביב גופי הפצוע, מחממת אותי.

 

היא נישקה אותי בעדינות על הצוואר ואז על הלחי ועל הלסת החבולה. "אני אוהבת אותך", לחשה לי בקול של אחרי סערה, "הכל בסדר עכשיו".