כעת הוא יודע

מסע אל נבכי העבר המשפחתי הוביל את ז'רום קלמנט, נשיא ARTE, לגילויים ששימשו בסיס לסרטו של עמוס גיתאי, "מאוחר יותר". בראיון אישי הוא מספר על האם שהסתירה את יהדותה ועל החלום להקים כאן רשת טלוויזיה ישראלית-פלסטינית

"'מאוחר יותר תבין', אמרה לי אמי. תמיד שאלתי את עצמי מה יש פה להבין. חשבתי, ביהירות, שאני מבין הכל. מה שנותר לי כעת, הוא המהותי והחיוני ביותר - לנסות ולענות על השאלה: מי היא האישה הזו שאהבה אותי ושאני אוהב, זו שנתנה לי את חיי? בעודה בחיים היא היתה אמא שלי, מקור ומפתח חיי. במותה, היתה זו אישה שחיה, לפניי, חיים אחרים. פריזאית. יהודייה. רוקחת. בת להורים ממוצא רוסי שעברה בכאב את המלחמה. בחורה צעירה מאוהבת. אישה כואבת. אֶם וּדְמויות אחרות שדרכן גיליתי, בחודשים האחרונים, את פניה השונים".

 

כך נפתח ספרו האוטוביוגרפי של ז'רום קלמנט (הוצאת Grasset&Fasquelle), עליו מתבסס סרטו החדש של עמוס גיתאי. קלמנט, ממייסדי רשת הטלוויזיה האירופית ARTE, היה שותף מלא גם בכתיבת התסריט ונכח על סט הצילומים.

קלמנט (מאחור) על הסט. העבר יוצא מהארון (צילום: דן ברונפלד)

 

"עמוס גיתאי הפך את הטקסט הספרותי לשלו ברגישות רבה ואני מודה לו על כך", אומר קלמנט בראיון ל-ynet. זמן קצר לאחר מותה של אמו, החל קלמנט לרוקן את דירת מגוריה. אז נגלו לו לראשונה פיסות חיים עלומות מעברה של האם שנדחקו אל תוך השיכחה.

 

"אמא שלי החליטה לקבור את עברה בארון. האם היתה לה ברירה?", הוא תוהה. "כמו כל היהודים, בשנת 1945, גם היא ביקשה להתמזג בהמון שסבל במלחמה – מתנגדים, קומוניסטים, צרפתים ומגורשים מכל סיבה שהיא. צרפתים כמו האחרים, קורבנות של הברבריות הנאצית. זהו רצון השליטים, תומכי דה גול, קומוניסטים, סוציאליסטים, אך מעל לכל יהודים, שהספיק להם מלהיות 'שונים'. להתערות, הם ביקשו, על מנת שכל זה לא יקרה שוב".

 

בא מן השתיקה

הסרט, כמו הספר, הוא מסע גילויים אוטוביוגרפי אל תוך החורים השחורים שנותרו תלויים כמו סימני שאלה. קלמנט, יהודי מצד אימו שהוטבל לנצרות וגדל כקתולי, מנסה לחבר את חתיכות הפאזל של חייו. הסרט מטפל בנושא השתיקות באותה המטבע. הוא ממעט לחשוף, מסתיר יותר מאשר מגלה ומתנהל בעדינות, מעדיף לרמז מאשר לומר.

 

בתחילת הסרט עומד הגיבור (היפוליט ז'יררדו) מול קיר זיכרון עליו טבועים שמותיהם של בני משפחה שנרצחו בשואה. הוא מעביר אצבע על השמות. זה כל מה שנותר מחיים שלמים של אהבות, כעסים, שמחות וטרגדיה אחת גדולה ששמה סוף לכל זה. בסוף הסרט מגיע הגיבור לתת עדות על רכושה של המשפחה במשרדים שאמונים על כספי הפיצויים. גם כאן, מצטמצמים החיים לאוסף של עובדות יבשות, שמניחות את הכאבים ואת הרגשות בצד.

קלמנט בפסטיבל חיפה. הכאבים והרגשות נזנחים בצד (צילום: גוסטבו הוכמן)

 

"זה נכון, החיים בסופו של דבר מצטמצמים לשם שכתוב על אבן. אולי כי זיכרון הוא דבר חמקמק", אומר קלמנט. "על קיומה של מחלקה שמעניקה פיצויים בשם צרפת לקורבנות השואה ושארי בשרם למדתי תוך כדי כתיבה. הם עושים עבודת קודש, אבל בסופו של יום זו עבודה אדמיניסטרטיבית.

 

"זה קשה מאוד, מכורח הנסיבות, כי השפה היא של סוכנויות ביטוח ואנשי פיננסים. הרגשות אינם חלק מהשיח הזה. הדרמה האנושית לא נמצאת שם, אבל אולי הדיאלוג על כל זה הוא כל כך בלתי אפשרי וכדי להמשיך הלאה, אנחנו נצמדים למספרים ולעובדות, אך לעולם לא ממשיכים הלאה. גם את זה רציתי להראות בסרט. גם אחרי שאתה לומד את הנושא לעומק, מברר את העובדות, עושה תהליכים של תיקון, זה לעולם לא נגמר".

 

זו היתה הפתעה מוחלטת לגלות דרך הסרט שצרפת מכירה באחריותה לגורל יהודיה בתקופת המלחמה ומעניקה פיצויים.

 

"זה סיפור מאוד חשוב. צריך להבין שמי שאיפשר את הנוכחות של הכוחות ההיטלראים על אדמת צרפת היתה ממשלת וישי ולא הרפובליקה הצרפתית. הגנרל דה גול סרב להכיר בלגיטימיות של פטאן וצרפת של וישי כיוון שלדידו, הכוח האמיתי היה בידיו. דה גול טען לאורך כל השנים שצרפת מעולם לא התקפלה בפני גרמניה או שיתפה איתה פעולה, אלא היתה חלק מכוחות ההתנגדות.

 

"לאורך שנים האמינו בצרפת בתפיסתו של דה גול. גם פרנסואה מיטראן סרב להכיר באחריותה של צרפת כמדינה לשילוח היהודים מתחומה. למעשה רק כ-50 שנה אחרי תום מלחמת העולם השנייה, ז'אק שיראק שינה את עמדתה הרשמית של צרפת. בשנת 1995 הוא אמר שיש אחריות מדינית ושנדרש תיקון כיוון שהפונקציונרים של צרפת שיתפו פעולה עם גרמניה. עד היום, הנושא הרגיש הזה מעורר ויכוח נוקב והתנגדויות בצרפת.

 

"כשכתבתי את הספר לא ידעתי על כל זה. רק כשהגעתי לארכיונים, אמרו לי שאני צריך להכין דו"ח על מנת לקבל פיצויים. הכנתי דו"ח והגשתי אותו למשרדים המיוחדים שמטפלים בנושא בצרפת. זה תהליך מורכב מאוד במובן הטכני וחשוב מאוד במובן ההיסטורי. למעשה, עדיין לא סיימנו את התהליך. לעמוס גיתאי היה חשוב להכניס את כל זה לתסריט, וזה מה שעשינו".

 

תורה נסתרת

קלמנט מודה ש-20 שנה אחרי שהחל במסע הטעון הזה אל נבכי עברו המשפחתי, החזרה אל הטלטלה הרגשית בתקופת כתיבת התסריט לא היתה קלה. "היה לי מאוד קשה לחזור לשם גם במהלך הכתיבה ולא פחות במהלך הצילומים", הוא אומר. "זה הסיפור הפרטי שלי. גדלתי כילד קתולי וכל זה היה חיצוני לי. ידעתי בלי לדעת שאמי יהודייה. ידעתי שהמשפחה שלה באה מרוסיה, אבל על יהדות לא דיברנו. היא לא לקחה אותי מעולם לבית הכנסת. היא היתה נעלמת ביום כיפור לשעות. רק בדיעבד הבנתי שהיא הלכה לבית הכנסת.

"מאוחר יותר". ספר שהוביל לסרט, שיוביל לספר (צילום: דן ברונפלד)

 

"הידיעה המוחלטת על יהדותה הגיע בשלב מאוד מאוחר בחיי, כשכבר לא היה את מי לשאול. אולי בגלל זה היו רגעים קשים בצילומים כמו סצנת המעצר של סבא וסבתא שלי בסלוביאק. לראות את החיילים הגרמנים ואת התפאורה התקופתית, היה חוויה מטלטלת. אתה יודע שזה לא אמיתי ולמרות זאת, החוויה עצמה מרגישה כל כך אמיתית". את החוויות והתובנות שליוו אותו במהלך העבודה על הסרט של גיתאי הוא כתב בספר חדש שייצא בצרפת במקביל ליציאת הסרט תחת הכותרת: "כעת אני יודע".

 

האם אתה באמת יודע?

 

"זה מורכב. אני יודע יותר. כתיבת הספר והעבודה על הסרט נתנו לי את הכוח ללכת עם כל זה רחוק יותר. בכתיבת הספר ניסיתי להבין את החורים השחורים בחיי, למה הם שם ואיך אני מתמודד איתם. אלו דברים חשובים ומורכבים שלא בנקל מתמודדים איתם. זה היה השלב הראשון שבו פתחתי את הנושא. הסרט היה השלב השני והוא איפשר לי להגיע לשלב שלישי שהיה מסע משפחתי עם הילדים לאושוויץ. זה משהו שסירבתי לעשות עד כה. נסענו לשם ביחד, לאיפה שהכל קרה, אחרי מותה של אמי".

 

יש עדיין חורים שחורים?

 

"יש דברים שאני לא מבין וכנראה לא אבין לעולם ובכל זאת, אני מאמין שאנחנו חייבים לשאול את השאלות, גם אם לא נקבל עליהן תשובה. אמת היא לעולם לא אחת ויחידה, היא תמיד חלקית וסובייקטיבית. מה שניסיתי לעשות, זה להבהיר לעצמי נקודות מסוימות שהיו מהותיות לי על מנת שאוכל להמשיך ולחיות בשלום עם כל השאלות האלה".

 

שיתוף הפעולה עם גיתאי, אותו הוא מלווה לאורך שנים, היה עקרוני לקלמנט. "עמוס מביא מבט אחר. הוא לא צרפתי. הוא חי באווירה שונה מאוד ובחברה אחרת לגמרי מהחברה הצרפתית. ההתבוננות שלו על החברה הצרפתית ועלי היא חיצונית. זה אמנם הוביל לעיתים לוויכוחים ולעימותים, אבל היה נחוץ כיוון שמדובר בנושא אוניברסלי", הוא אומר. "גיתאי שמר על נאמנות גדולה למה שרציתי להביע ועשה את זה ברגישות ובכישרון".

 

מאירופה באהבה

עשיית הסרט מבחינתו היא לא רק ברמת המחויבות הפרטית למורשת המשפחתית אלא גם אמירה פוליטית. "ברמה האישית אתה מתחיל משהו ולא יודע שהוא יהפוך מהר מאוד לכדור שלג מתגלגל. לא ידעתי לאן זה יסחב אותי ואם הייתי יודע, אני לא משוכנע שהייתי מתחיל בזה. מבחינה פוליטית, אני חושב שדווקא היום חשוב שמישהו כמותי, שעומד בראש רשת טלוויזיה אירופית, ייגע בנושא הזו. אנחנו, אחרי הכל, הדור שיצר את אירופה המאוחדת. הקשר בין מה שהיה לבין מה שעכשיו הוא המשכי".

 

עד כמה שינתה או השפיעה הידיעה שאתה יהודי על תפישת העולם שלך, הבחירות שאתה עושה, ההתנהגות?

 

"משמעותית. כתיבה משנה את המבט של האחרים עליך ובה בעת הכל משתנה. הדרך שעשיתי בכתיבה הספר והתסריט הרחיבה את נקודת המבט שלי ללא ספק. היתה לזה השפעה עמוקה על חיי. אני מנסה כעת לקדם פרויקט שמאוד קרוב ללבי ביחד עם דניאל ברנבוים, ואני בספק אם זה היה קורה בלי המסע שעברתי. אני מאוד רוצה להקים רשת טלוויזיה ישראלית-פלסטינית.

 

"אני יודע שזה נשמע אוטופי, אבל גם ARTE היא שיתוף פעולה בין שתי מדינות שנלחמו זו בזו. אני חושב שפרויקט כזה הוא חשוב ובעל משמעות. זה יכול בפירוש לשנות מציאות. אם אירופה יכולה לעזור, זה מתבקש. אני מנסה לקדם את הנושא

ככל יכולתי. פניתי כבר לגורמים שונים באירופה, ואני אמור להיפגש עם שמעון פרס, כולי תקווה שזה יקרה.

 

"הכתיבה בפירוש חיזקה אותי באמונה שפרויקטים מסוג זה הכרחיים. אני יודע שיש רעב למשהו מסוג זה בשני הצדדים. עיזרו לי לעשות את זה! כשאני מדבר עם גורמים בדרגים הפוליטיים הם מחלישים את ידיי. כולם אומרים שזה מסובך. דיברתי עם שגריר ישראל בצרפת שאמר לי גם הוא: 'זה מסובך'. ברור שזה מסובך, אבל אני משוכנע שזה אפשרי. חייבים לקדם את זה, גם אם לא בדרכים הסלולות".

 

אתם מתכוונים לנסות ולהרים את הפרויקט הזה בתמיכה אירופית, אני מניחה?

 

"זו השאיפה, למרות שכעת עם הטלטלה הכלכלית, אירופה לא ממהרת להשקיע בשום דבר. כרגע אנשים לא ממהרים לקבל החלטות, אבל אירופה היא בהחלט שותף מתבקש לפרויקט שכזה".