לאחרונה עלתה עכו לכותרות בעקבות האלימות שהתפרצה בין שתי הקבוצות הלאומיות בתחומה. עכו מתוארת כעיר מעורבת, ובנשימה אחת מוזכרות יחד איתה גם חיפה, רמלה, לוד, יפו וירושלים.
אלימות על רקע לאומי דתי, גזעי, ואתני מוכרת ברחבי העולם, והאלימות של תושבי עכו דומה לזו המתעוררת באירופה, אמריקה, אסיה ובכל מקום בו מתקיימת קרבה גיאוגרפית בין קהילות מסוכסכות. אך המושג "עיר מעורבת" הוא ייחודי לחברה הישראלית, ואין למושג הזה מושג מקביל בשום שפה אחרת.
בעקבות האלימות שפרצה בפריס לפני מספר חודשים לא העניקו לה את התואר של עיר מעורבת, וגם שום עיר מוכת אלימות בהודו לא זכתה בו. מספר ערים הידועות כמוקדי סכסוכים כמו בלפסט, ניקוסיה ומוסטאר שבבוסניה זכו לכינוי "ערים מחולקות" (Divided Cities). הן מחולקות באמצעות קו גבול החוצה אותן או על פי ההשתייכות של תושבי השכונות אשר בהן.
בישראל רק ירושלים יכולה לזכות בתואר עיר מחולקת, במיוחד לאור העובדה שבפועל העיר מעולם לא "חוברה לה יחדיו". מרביתן של הערים ה"מעורבות" אינן אלא ערים שנכבשו ב-1948 ויושבו מחדש על ידי מהגרים יהודים.
האם התואר "מעורבות" הומצא רק כדי להסיח את הדעת ממצבן האמיתי אחרי מלחמת השחרור? אם כוונת השם מעידה על תקווה לחיים משותפים שפיעמה באותן שנים אצל קובעי מדיניות, הרי שבפועל לא נעשה דבר כדי לממש את התקווה הזאת, והאלימות בעכו מהווה תזכורת לכך.
אין בהמצאת שם חדש כדי לממש חזון של שותפות. כדי לממש אותו היה צריך לקבוע מדיניות המעודדת שותפות, למשל מדיניות חינוכית ייחודית עבור ערים מעורבות. בהעדרה, בכל עיר כזו מתקיימת מערכת חינוך המשמרת את הסכסוך. הערבים בירושלים הערבית לומדים במערכת חינוך שדומה כמעט בכל למערכת החינוך ברשות הפלסטינית. לא רק שתוכנית הלימודים הנלמדת שם היא תוכנית הלימודים הפלסטינית, אלא גם התנאים הפיזיים בהם מתקיימים הלימודים דומים לאלו של הרשות הפלסטינית, דומים למעשה לתנאים הקיימים במרבית מדינות העולם השלישי.
בשאר הערים השתמרה מערכת החינוך הערבית מלפני 1948, ולצדה הוקמה מערכת חינוך עברית עבור המהגרים החדשים. מערכות החינוך בערים אלו מקיימות סגרגציה כמעט מלאה בינהן. הילדים הערבים לומדים בבתי ספר פרטיים או ממלכתיים בהם שפת ההוראה היא הלשון הערבית. בנוסף להפרדה הלאומית הם "זוכים" גם בהפרדה מעמדית: ילדי העשירים לומדים בבתי הספר הפרטיים בהם רמת ההישגים היא גבוהה, ובמקרים אחדים גבוהה מאוד. שאר הילדים לומדים בבתי הספר הממלכתיים בהם רמת ההישגים נמוכה, ובמקרים רבים נמוכה מאוד.
רק מערכת החינוך ביפו ייחודית הן במבנה והן בתוכן שלה. היא דומה בכל למערכת החינוך העברית בשאר היישובים בישראל, אולם אך מעטים יודעים כי כולה מעורבת. מערכת החינוך העברית של יפו מונה כעשרה גני ילדים, שלושה בתי ספר יסודיים ותיכון אחד. כמעט כל כיתות הגן וכיתות בתי הספר מאוכלסות גם בתלמידים ערבים. למרות שגם בערים נוספות לומדים ילדים ערבים בודדים בבתי ספר עבריים, רק ביפו יש היום כיתות עבריות בהן רוב התלמידים ערבים, ולפחות בשניים מבתי הספר העבריים שבה התלמידים הערבים מהווים רוב מתוך כלל אוכלוסיית התלמידים.
בשנים האחרונות מפתחים מספר גורמים ביפו תוכניות לימוד מותאמות לאוכלוסייה מעורבת של תלמידים. תוכניות אלה נמצאות בשלב ראשוני וניסיוני. כל הגורמים המעורבים במערכת החינוך של העיר חוששים לערוך שינויים קיצוניים, אולם יתכן שתוך זמן קצר אפשר יהיה להגיד שמתרחשת שם פריצת דרך חינוכית.
תוכנית הלימודים הממלכתית איננה כוללת חינוך לדו-קיום, ואוכלוסיית הילדים בישראל אינה זוכה לחינוך לסובלנות, לפיוס או נגד גזענות. העדר זה בולט במיוחד בערים שכאמור מועדות לסכסוכים אלימים על רקע לאומי. חסרונן של מדיניות חינוכית ותוכניות לימודים עבור הערים המעורבות מאפשר התרחבות של בורות ושנאה כפוטנציאל זמין לאלימות.
מן הראוי היה שמשרד החינוך יתמוך בתוכניות לימודים לסובלנות וביישומן בערים המעורבות תחילה. הלוואי שמנהלים, מורים וגננות ביפו יוכלו בעתיד להתגאות בעובדה שהיו הראשונים והראשונות ליישם תוכניות לימודים המצליחות לחנך לסובלנות ולהתנגד לגזענות.
ד"ר יועד אליעז עומד בראש ארגון "אינדימאג'", העוסק בחינוך בערים מעורבות