מי כפה על מי?

היום ברור שכשמדברים על "כפייה דתית" מתכוונים לניסיון של דתיים לעגן את חוקי הדת בחקיקה הישראלית. אך בינואר 1950 הוקמה ועדת חקירה כדי לבדוק מצב הפוך, האם משרד החינוך כפה אורח חיים חילוני על ילדים דתיים במעברות?

המילים "כפייה" ו"דת" דומה שנתחברו זו לזו בשפת העיתונים והדיון הפוליטי בישראל. כפייה דתית היא מושג שגור בפי כל, הבא לציין את רצונו של הציבור היהודי שומר המצוות לעגן את אורח החיים הדתי בחוקי המדינה: למנוע נסיעה ופתיחת עסקים שבת, לאסור על מכירת מאכלים לא כשרים ולבטל את סמכותם של זרמים לא אורתודוקסים בענייני דת.

 

מעטים מודעים לכך שהמאבק ארוך השנים בין דתיים לחילונים, על עיצוב זהותה של החברה הישראלית, מתחיל דווקא בטענות על כפייה דתית מסוג אחר. לפניכם מוצג נוסף מגנזך המדינה, המופיע בתערוכה "כחול על גבי לבן". זהו הפרוטוקול של דיוני ועדת החקירה, בראשות השופט גד פרומקין, שמונתה בינואר 1950 על מנת לבדוק את טענותיהם של חברי כנסת דתיים על כפייה דתית המתרחשת במעברות, מצד אנשי חינוך חילוניים המנסים לגרום לילדי המעברות לנטוש את הדת.

 

עמוד השער של דו"ח פרומקין, "לבדוק את כל האשמות על כפייה דתית מחנות העולים" מתוך התערוכה "כחול על גבי לבן" של גנזך המדינה, המוצגת במוזיאון ישראל (באדיבות גנזך המדינה)

 

עם קום המדינה החל המאבק בין ארגונים חרדיים לארגונים ציוניים-חילוניים על נפשותיהם של ילדי העולים. הילדים, בכך הכירו אנשים משני המחנות, הם העתיד ויש להיאבק על דמותם באמצעות חינוך והטמעה של ערכים. מהצד החילוני פעלו נציגי משרד החינוך, שהיה כמובן נתון להשפעתה של האידיאולוגיה הציונית-סוציאליסטית מבית מדרשה של מפלגת השלטון מפא"י. מצד החרדים פעלה קבוצה בשם "חבר הפעילים"- שכללה צעירים חרדים (ביניהם אברהם רביץ, לימים מראשי אגודת ישראל) שנדדו בארץ במסווה של חילונים, נכנסו למעברות וניסו להוות משקל נגד לדומיננטיות הברורה של מפא"י בתחום הקליטה.

 

בועדת פרומקין ישבו- לצד יו"ר הועדה גד פרומקין, שופט לשעבר בבית המשפט העליון ובן לאחת המשפחות הידועות והמכובדות של הרובע היהודי בירושלים העתיקה- ח"כ יצחק בן-צבי (שעוד טרם מונה לנשיאה השני של מדינת ישראל), ח"כ אברהם אלמליח מסיעת הספרדים וח"כ אברהם שאג וח"כ קלמן כהנא מהחזית הדתית. העדויות נאספו תחת אווירה ציבורית קשה, כאשר נציגי המפלגות הדתיות האשימו את מפא"י בניסיון להביא את דור העתיד לידי התפקרות, על מנת שיצביעו בעתיד למפלגתם. עיקר ההאשמות הופנו נגד הגוף שנקרא "המחלקה להנחלת הלשון ולקליטה תרבותית" במשרד החינוך. פעולות המחלקה תוארו על ידי גורמים דתיים כ"מעשי אינקוויזיציה" ו"רצח תרבות עם".

 

דו"ח הוועדה הוגש ב-9 במאי 1950 וכלל עדויות רבות שנאספו מצעירי המעברות. "סיפרו את הפאות שלי" העיד בפני הועדה הנער שאול שרעבי שחי אז במחנה נוער ליד בית-ליד, "המדריכה הלכה למחנה ב', הביאה משם ספר ואמרה: תספר את הילדים. אמרתי: את הפאות, לא! אמרה: בארץ ישראל אין צורך בפאות". חברו סעדיה יהודה אברהם העיד על אותה מדריכה כי אמרה "מי שרוצה ללכת לטיול, שיגזוז את הפאות".

 

מהעדויות עולה כי גזיזת הפאות הייתה אקט שנועד לטשטש את ההבדלים החיצוניים בין ילדי העולים לילידי הארץ. זכריה צדוק, בן 19 ממעברת ראש העין, העיד כי אמרו לו "אין צורך בסימנים בארץ, בתימן צריך מפני שיש ערבים". אנשי חינוך שעבדו במעברות העידו כי גזיזת הפאות נתפסה כמהלך שיקל על חבלי הקליטה של הילדים והנוער במעברות. בנוסף, הם ציינו שהתספורות נעשו על מנת להילחם בנגע הכינים שפשט במחנות העולים.

 

הועדה אכן ביקרה בחריפות את שיטות החינוך במחנות והטילה את עיקר האחריות על "המחלקה להנחלת הלשון ולקליטה תרבותית" במשרד החינוך. לא ניתנה להורים, טענו חברי הועדה, אפשרות לבחור בזרם החינוך הרצוי להם אלא הונהגה מערכת של חינוך אחיד. אנשי החינוך לקו בחוסר רגישות למסורת ולאורח חיים של העולים וחלק מן המדריכים נקטו אמצעים כגון גזיזת פאות והפרעות ללימוד תורה ותפילה. אך טענה אחת, שהושמעה מאז פעמים רבות והפכה לכלי במאבק בין חילונים לדתיים, לא זכתה לתוקף מצד ועדת פרומקין. חברי הועדה סירבו לקבוע שהייתה תכנית מסודרת ומוכוונת מלמעלה, לבער את הדת מנפשם של ילדי העולים. הם קבעו כי טעויות נעשו, אך "לא בתור מלחמה מחושבת בדת, אלא מתוך כוונה להחיש את תהליך ההסתגלות של ילדי העולים להווי הארץ-ישראלי".