מפסק הדין עולה כי ב-97' פנה הצעיר לחדר המיון של בית החולים הדסה בשל כאב בטן שהחל לדברי הצעיר כ-12 שעות קודם לכן. הצעיר נבדק ושוחרר לביתו כעבור מספר שעות עם הנחיה להימצא במעקב רופא המשפחה ועם המלצה לחזור לחדר המיון במידה וכאב הבטן יגבר.
על פי כתב התביעה ההקאות פסקו אך הצעיר החל לסבול באותו לילה מכאב באשך השמאלי שהתנפח. לאחר שהכאב לא חלף פנה הצעיר לחדר המיון שם נותח כאשר בניתוח נכרת אשכו השמאלי של הצעיר שנמצא מסובב ונמקי.
הצעיר טען כי התרשלות בית החולים היא שגרמה לאבדן האשך. לדבריו בית החולים היה צריך לערוך לו בדיקה של האשכים בטרם שוחרר מחדר המיון ואם הייתה נעשית בדיקה כזו הייתה מתגלה הבעיה באשך וניתן היה להצילו.
הסתדרות הדסה טענה שלא מדובר היה ברשלנות וכי הבעיה באשך קרתה לאחר שהצעיר שוחרר מחדר המיון ולכן גם אם היה נבדק לא היה מתגלה
הנזק. עוד טענה הדסה כי אם יש מי שאשם הרי זה הצעיר והוריו בכך שלא חזרו לבית החולים מוקדם יותר.
בפסק דינו היה צריך השופט להכריע האם איחר הצעיר כטענת הדסה במועד שובו לבית החולים או שמא התרשלה הדסה בכך שלא ערכה לו בדיקה כללית של האשכים בערב הראשון בו אושפז.
בפסק דינו קובע השופט כי הדסה אכן התרשלה ופסק כי עליה לשלם לצעיר סכום של 250 אלף שקלים עבור נזקיו וכן סכום של 50 אלף שקלים עבור שכר טרחת עורך דין.