הנדל"ן הוא רק דימוי

לאמנית אפרת קדם נמאס ממצב הדירות בתל אביב, אז היא עשתה מזה תערוכה, פתחה סוכנות נדל"ן פיקטיבית ומנסה לשרוד. "העבודה הזאת היא תגובה לייאוש", היא אומרת

"אם את רוצה להיות אמנית בארץ הזו, דבר ראשון שאת צריכה לעשות זה למצוא לך בעל שעוסק בנדל"ן", זה היה הטיפ לחיים טובים יותר שקיבלה אפרת קדם, אמנית צעירה, מאחד המורים בתוכנית התואר השני של בצלאל בה למדה. אמנם טיפ מוזר, אבל עם הגיון מעשי ומחושב מאחוריו: על הבעל להיות לא סתם אדם אוהב, רגיש ואמפטי, אלא להוות סביבה בעלת ממון, אמצעים חומריים ואחיזה ממשית בקרקע.

 

עליו לספק גב כלכלי תומך, התרה מוחלטת מכבלי מוסר העבודה הנוקשים וקורת גג יציבה לאמן -  אותו יצור תמוה בעל חלומות ונטיות אינפנטיליות, המתנהל ביסודו בניגוד מוחלט לרוח הזמן החזירית, וכתוצאה מכך גם מתפקד כחוליה האחרונה והחלשה ביותר בשרשרת המזון התרבותית.

"צריך למצוא בעל שעוסק בנדל"ן". פרט מתוך מיצג סטייט

הנדלן פורח, הגלריות פורחות

על כל פנים, מערכת היחסים בין האמנות לנדל"ן היא תופעה כלכלית פלאית. האמנות, הקלה וזולה לתחזוק בשלביה ההתחלתיים, מביאה תמיד לעליה משמעותית בערך הנדל"ן בה היא מיוצרת; האמנות, האמורה לייצר שיח ביקורתי או דיאלקטי עם מנגנוני הכוח והנדל"ן המאפשרים אותה, יוצאת בסופו של דבר כתורמת ומייעלת את המוסכמות וההון.

 

כפי שניתן לראות בתל אביב של השנים האחרונות - ככל שההיצע ויוקר הנדל"ן עולה, כך פורחות להן הגלריות ומתרבים  בעלי ההון המתהדרים באובייקטים מתורבתים, ולהיפך, מבלי לדעת מה קדם למה.

 

"התערוכה הזאת התחילה כבדיחה. פתחתי עיתון ולא הבנתי מה קורה בעולם, בעל הבית שלי התקשר ואמר לי ששכר הדירה עולה ב-300 דולר. כל זה היה עוד לפני שהייתה לי עבודה בכלל", מספרת אפרת קדם על הסיבות לתערוכה החדשה שלה בגלריה דולינגר, או שמא על סוכנות הנדל"ן הפיקטיבית שהקימה ברחוב פרישמן בתל אביב, סמוך לרחוב בן יהודה בו כל בית עסק שלישי בערך הפך לסוכנות לתיווך דירות.

"התערוכה התחילה כבדיחה". הרצל פינת פרנקל

 

הגלריה/סוכנות של אפרת קדם מציעה הצצה למשהו שלא קורה באמת, שאפשר רק להסתכל ולרייר עליו מבחוץ כי כמו בחיים האמיתיים אין מספיק תקציב, כי מישהו אחר כבר לקח, כי מישהו עיגל את הפינות, כי התור ארוך מדי, כי אי אפשר להיכנס, המשרד סגור, עמכם הסליחה.

 

הסוכנות היא דימוי

"סוכנות התיווך שלי מייצגת תקופה ותופעה. סוכנות התיווך שלי היא דימוי”, מתארת אפרת וממשיכה: ”דימוי לנהירה לעיר הגדולה, למצוקת הדיור, לעושק המחירים, לפערים החברתיים, לאילוצם של אנשים צעירים שמגיעים לתל אביב להתגורר בתת תנאים, לשחיתות ברישוי, לזלזול באיכות הסביבה, להרס שכונות ומבנים היסטוריים”.

 

גם לשמות הבדויים שנתת לרחובות יש משמעות?

 

"כן, עולם הנדל"ן והתיווך פיתח לעצמו אוצר מילים שקרי ומפתה: "כחדשה", "מרווחת" , "מוארת", "כולל הכל" ועוד. אז חיפשתי שמות יפים לרחובות שיצלצלו טוב, משהו שישמע חדש ויוקרתי. בעצם לקחתי לעצמי את הזכות השמורה רק לוועדות חשובות בעירייה ובחרתי בשמות עם קונוטציה בורסאית כדי להעצים את המסר ולגחך לכאורה על הנושא". בין שמות הרחובות ניתן למצוא: פינת רחוב חליפין צולבים, אג"ח, אלרוב, דאו ג'ונס ועוד.

 

"זה עזר לי להדגיש את הבלבול, הייאוש והדיס-אוריינטציה שהעבודה הזו מייצרת. התמוטטות בורסות העולם מסמלות אולי את נפילת הקפיטליזם החזירי שאחראי לכל בועת הנדל"ן שהתפוצצה עתה בקול גדול. לא רציתי להתעלם מהמשבר שמתרחש. איכשהו יוצא שאני מתעסקת באמנות שלי במשברים ומצוקות וזה הגיע בול בזמן”.

סוכנות התיווך של אפרת קדם 

 

מדוע דווקא להתעסק במשברים ומצוקות?

 

"העבודות שלי קשורות בקטסטרופות, פיצוצים וטרגדיות אישיות ולא אישיות. הן תמיד קשורות לחומרים הפיזים, ליומיום, לדברים שאני נחשפת אליהם פה. אני מאוד אוהבת את הקצוות של האמנות ומחפשת אותם כמעט בכל עבודה שאני עושה. איך עושים אמנות שהיא לא אמנות? איך נראה היומיום? איך נראית המציאות פה?”

 

איך בעצם נראית המציאות הנדל"נית שלך כיום?

 

"כרגע אני מסודרת, אבל אין אדם אחד שחי בשלום עם המצוקה שיש בתל אביב. אני פחות או יותר מרוויחה בעבודה שלי את שכר הדירה שאני משלמת. רוב האנשים בגילי נמצאים בסיטואציה הזאת, לא? העבודה הזאת בהחלט הייתה תגובה למשהו שקורה עכשיו, לייאוש שקיים. היא באה גם ממקום של לצחוק על התופעה הזאת, על החלל של הגלריה שנראה לי יותר כמשרד מגלריה, על כמות סוכנויות הנדל"ן העצומה שיש בעיר, ועל המצב המוזר הזה שאני לא יכולה למצוא לעצמי שום דבר בכל הסוכנויות האלו”.

 

את חושבת שזה המחיר שאת משלמת כאמנית?

 

"כן, אבל עדיין אמנים צריכים להביע את דעתם באופן ביקורתי. זה מעצבן אותי שאני צריכה לוותר על כל מיני דברים בגלל המציאות הכלכלית. אני מאוד אוהבת את העבודה שלי, אבל הייתי שמחה מאוד להתפרנס מאמנות ולחיות מזה בכבוד. זו לא רק הבעיה שלי, זו מצוקה כללית והפערים הם היסטריים. בקרוב אנשים צעירים כבר לא יוכלו לגור פה”.

 

אולי זה רק תהליך טבעי שהעיר עוברת?

 

"תל אביב לא יכולה להיות רק עיר של עשירים, כי לאמנים אין אלטרנטיבה אחרת”.

 

וכל זה מדיר שינה מעיניך?

 

"אני ישנה טוב, למרות שהייתי שמחה לגור לבד ולא עם שותפה. הכל מסביב זה כסף

 וכסף וכבר יש לי בחילה מזה. אני עובדת בשלוש משרות, אני עושה אמנות פול-טיים, מחזיקה סטודיו ובית, מציגה כרגע בשלוש תערוכות שונות ולא רואה שקל מאף אחת מהן. הצניעות הזאת היא בלתי נסבלת”.

 

אז מה עושים?

 

"לא עוזבים את תל אביב, אלא עושים תערוכה על המצב. יש לי רעיון קצת מופרך ולא רציני באמת: לבקש שהטיל הבא שיעוף על ישראל ייפול על תל אביב, נניח על כיכר המדינה, כי אז יצטרכו לבנות מחדש, להתחיל מאפס ואולי ימצאו פתרונות דיור ראויים להרבה אנשים. אלו שאוהבים את תל אביב יישארו והצרפתים יעופו כי הם לא יעמדו בזה”.

 

אם היית יכולה להיות בכל מקום בעולם, היכן היית בוחרת להיות?

 

לא הייתי מתנגדת להעתיק את עצמי לאירופה לאיזו תקופה בחיים. קשה לי לחשוב על מיקום ספציפי שם, וגם כמו שאני מכירה את עצמי זה אולי יקרה לזמן מה. יש לי תחושה שאני אחזור לתל אביב על ארבע, העיר הזאת היא בית בשבילי.

 

מה בעצם משך אותך לאמנות מלכתחילה?

 

"הבנתי שאני יכולה לבטא את עצמי בצורה שהכי מתאימה לי. בדיקת הגבולות שלי מושכת אותי, וגם העובדה שאין לעשייה הזו ממש גבול באמת. בכלל, זה שאפשר לתת צורה למה שעובר לי בראשֿ זה מזל גדול בעיני, ואני גם כנראה אוהבת להוציא דברים ממני החוצה. יש בעשיית אמנות משהו מאוד משחרר מבחינתי וזה הפך אצלי לצורך".

 

להוציא עצות באשר לנישואין, מהו הדבר הכי חשוב שלמדת בבית הספר?

 

בתואר הראשון במדרשה לאמנות למדתי מה זה אומר להיות סטודנטית לאמנות, זו חוויה מורכבת מאוד. בתואר השני בבצלאל למדתי לשמחתי איך לא להיות סטודנטית לאמנות, אלא אמנית. הדבר הכי חשוב שלמדתי זה להצליח להגדיר לעצמי מה אני רוצה, ולפתוח את הפה .