הולך עד החוף

רגע לפני סוף עונת הרחצה יצא אמיר גור למסע רגלי בחופי הארץ, מראש הנקרה בצפון ועד חוף זיקים בדרום. בדרך הוא פגש אנשים, בעלי חיים וגעגועים לנופים שנעלמו - ולאלו שבסכנה

אמיר גור פורסם: 31.10.08, 09:25

במבט מלמעלה, ממרכז המבקרים של אתר ראש הנקרה, חופי הארץ נראו לי עניין של מה בכך. הכל מאוד קרוב. ביום של ראות טובה, אפשרות בקלות לראות משם את חיפה ואת הנקודה בה רכס הכרמל נושק אל הים. המצוק עליו עמדתי, של ראש הנקרה, הוא המקום היחיד הנוסף בארץ שבו רכס ההרים מגיע ממש עד קו המים, ומזכיר נופים מיוון או מטורקיה.

שם התחלתי את המסע שלי.

 

בתכנון: שבעה ימים של הליכה, לאורך כל נקודה בחוף הישראלי שבה אפשר ללכת, כמעט. לגלות את כל פינות החן החבויות, לבקר מחדש בחופי ילדות אהובים, לפגוש ולהכיר את אנשי הים וגם להכניס את הראש למים ולהציץ אל העולם שמתחת.

 

במפרצון של ראש הנקרה התארגנה קבוצת צוללים לכניסה למים. הצלילה בנקרות היא ייחודית ומרגשת, ומאפשרת חדירה אל תוך האפילה של הנקרות, מתחת למים. זהו אחד מאתרי הצלילה האהובים עליי בארצנו, אבל היום אני לא עם הצוללים. היום אני הולך.

מצוק ראש הנקרה (צילומים: אמיר גור) 

 

"עד לאן?" שואל אותי אחד הרוחצים בחוף בצת, פחות מעשר דקות אחרי שהתחלתי ללכת.

 

"חוף זיקים. זו הכוונה, לפחות" השתדלתי לא להישמע בטוח מדי. את קריאות ההשתאות שלהם שמעתי מאחורי כשהמשכתי לצעוד. בחוף הים לא מצפים לזה. אנשים באים לשים את הראש, להיכנס למים, לשחק מטקות. אף אחד לא מצפה לראות תרמילאים. לפחות לא בחופים הצפוניים.

 

לא כל החופים פתוחים, כמובן, לכניסה חופשית. ואני לא מדבר רק על חופים מוסדרים בתשלום, אלא גם על חופים שנסגרו בפני הציבור. בסיסי צבא, מפעלים, נמלים ומעגנות, אתרי בנייה, ועוד ועוד. הטיול שלי חייב אותי במקומות רבים ללכת לאורך גדר, או על כביש, או לתפוס טרמפ. אבל אלה כללי המשחק, וגם שביל ישראל לא חף מקטעי הליכה שפשוט צריך לעבור.

החוף המסולע באכזיב

 

החיים בים התיכון

אורך רצועת החוף הים-תיכוני של ישראל הוא כ-190 ק"מ ורובה מאופיינת בחופים חוליים. יחד עם זאת, במקומות לא מעטים ישנם איזורים סלעיים שמהווים סביבת חיים למגוון עצום של יצורים. חופי בצת ואכזיב, החופים הצפוניים והמקסימים ביותר בארץ, הם כאלה. אזורי הסלעים מספקים שפע של מקומות מסתור וגומחות מחיה – אצות נאחזות בפני הסלע החשוף לאור, סרטנים חודרים לסדקים ולחורים שבסלעים, תולעים שונות נחבאות מתחת לאבנים וגושי סלע ועוד. סוג הסלע המאפיין את האזורים הללו הלא הוא הכורכר ועליו שונית ביוגנית, שנבנית משך עשרות אלפי שנים על ידי יצורים חיים.

 

הים התיכון הוא לא כמו מפרץ אילת. צריך קצת סבלנות כדי לראות בעלי חיים מרתקים, אבל הסבלנות משתלמת. חלזונות וסרטנים יש למכביר, אם מרימים בעדינות סלע קטן אפשר להבחין מתחת גם בתולעים שונות. אחדות מהן ארסיות, וכדאי לא לגעת, אלא רק להתבונן ולהחזירן בעדינות אל הקרקעית. בסמוך לקו המים נפוצות שושנות ים, קרובות משפחתן של האלמוגים. שושנת הים האדומה, למשל, היא אחד מבעלי החיים היפים שאפשר לראות בחופים אלה. בשעת השפל, כשהיא חשופה לאוויר, היא מכנסת את זרועותיה ונראית כמו עגבנייה בשלה הדבוקה לסלע, אבל בשעת הגאות היא פורסת את זרועותיה המוכנות לציד, ומתחת לפני המים היא מחזה מרהיב. עם קצת מזל, בחיי, גם תראו תמנון צעיר שיתחמק מכם וישאיר אתכם מבוססים בענן של דיו סמיך.

 

בחופים החוליים יש פחות בעלי חיים, אמנם, אבל את חולון החוף, סרטן החופים הזריז, אפשר בהחלט לפגוש, אם רק יודעים שהוא שם. הסרטן הזריז הזה חופר בורות בחופים החוליים, בקוטר של ס"מ אחד ועד שלושה או ארבעה ס"מ, ויוצר מערכת של תעלות תת-קרקעיות, המגיעות עד קו המים שמתחת לחול. הוא מצוי במרבית החופים החוליים הלא מוסדרים, היכן שיש מספיק חול פנוי ואין מספיק בני אדם בשביל לרמוס את בית הגידול שלו. מיותר לציין שחופים שיש בהם תנועת כלי רכב, החולון נעלם מהם זה מכבר, כמו גם מחופים שבהם נעשה פיתוח החוף, בניית טיילת ומתקני רחצה.

 

וזה הוביל אותי לשאלה שהעסיקה אותי רבות בימי המסע שלי, ולא רק בהם: מה עדיף – חוף מוכרז ומטופח, הגובה תשלום כניסה, מציע מתקנים ושירותי חוף, או חוף פראי וטבעי? בתקופה כזו, שבה מדי שבוע אנו שומעים על תכנית חדשה לפיתוח חוף כלשהו ולבניית תשתית כזו או אחרת, ברור לי באיזה צד של המתרס אני נמצא. ובכלל, למה אי אפשר שיהיו חופים פראיים וטבעיים, אבל מטופחים? בחיי שכבר ראיתי מקומות בעולם, וגם בארצנו הקטנטונת, ששני אלו לא עמדו בסתירה זה לזה.

אונייה שקועה בחוף הבונים

 

בחוף הבונים, אחד החופים הפראיים המקסימים והמיוחדים לחופינו, מקודמת בימים אלו תכנית המייעדת חוף רחצה חדש בחוף החולי שמצפון לשמורת הטבע המוכרזת. בתחום האזור שבו מתוכנן חוף הרחצה, על אף היותו מחוץ לשמורת הטבע, קיימים אזורים ייחודיים ורגישים ביותר מבחינה אקולוגית אשר עלולים להיפגע מהתכנית.

 

כשצעדתי בשמורת הטבע הזו, ביום השלישי למסע, פתאום קלטתי עד כמה היא קטנה באופן יחסי לשמורה. אין סיכוי שחוף כזה יכול להישמר בצורתו הטבעית, אם בשעה וחצי של הליכה איטית ראיתי את כולו. אם יפתחו את הקטע הצפוני לחוף הרחצה, הרי שבשעה וחצי האלו הייתי עובר מחוף רחצה אחד למשנהו – חוף דור שמדרום, וכמה כבר נשאר לטבע שביניהם?

שמורת חוף הבונים דור

 

חופים של אנשים

את היומיים וחצי הבאים ביליתי לאורך חופי רחצה עירוניים ברובם, ובחלקם הגדול חופי רחצה שלא היו מביישים גם חופים עולמיים כמו איפנמה של ברזיל, או בונדיי ביץ' שבסידני. בנתניה, הרצליה, תל אביב ואפילו דרומה בבת-ים וראשון לציון – אני חושב שחופי הרחצה של ישראל באמת ברמה גבוהה ביותר. אני בהחלט מבין ללבם של אירופאים שבאים לנפוש בישראל, אפילו בערים כמו נתניה או בת-ים, שעבורנו בינן לבין המושג "אתר תיירותי" מפריד אוקיינוס של דעות קדומות.

 

כמובן שהטבע נעלם בחופים האלו, ומפנה מקומו לסוכות מציל, גדרות, שלטים, כסאות נוח ואנשים. אבל גם זה חשוב. ובכל זאת – מדרום לנתניה, חופי פולג וגעש יפים מאוד. כמות הלכלוך מעיבה אמנם על הנוף החופי, אבל אם זה יטופל, הרי שאלו חופים חצי עירוניים נהדרים. שאריות העיר אפולוניה שצנחו מראש הצוק מסודרים על החוף הצר שבדרומה של העיר הרצליה, מכתיבים את תוואי ההליכה בין שברי כורכר, חלקי חומה עתיקה, וקו המים. גם ביפו זכיתי לאתנחתא מהחופים העירוניים – סיור בוקר מהנה מעל חומות העיר העתיקה, והצצה לנמל הדיג הצבעוני של העיר.

הרצליה במבט מחוף הצוק

 

למרות שאני מעדיף, כמובן, חופים בתוליים וטבעיים, גם בהליכה בחופי הרחצה העירוניים היה מן החוויה. אבל בדרום הארץ, מקיבוץ פלמחים ודרומה, שוב קטעי חוף גדולים שאפשר לראות בהם ניצוצות של טבע, של חופים שעוד נותרו כמו שהיו פעם.

 

חוף פלמחים הוא אחד החופים הנהדרים והמיוחדים של הדרום. לצערנו, גם הוא לאחרונה במרכזו של מאבק בעייתי כדי לעצור את הבנייה בו. הסיפור כאן קצת אחר מזה של חוף הבונים: כאן מאיים על החוף הטבעי מיזם תיירותי רחב היקף, מעין כפר נופש, שיגרום להרס הטבע באזור. כרגע החוף כבר מוקף בגדר מפח שחוסמת את הנוף וכביכול מונעת קטע של חוף לא מוסדר. בזכות המאבק שמקיים "הוועד להצלת חוף פלמחים" הבנייה נפסקה כרגע, וטרם הוכרעה הכף בעניין המשך הבנייה. חלק מהחוף מוסדר ומטופח ואינו מצוי בסכנת המיזם, כנראה. אבל אי אפשר להסתפק בזה שישאירו רק את החוף המסודר. רוצים גם את החלק הפראי, כמו שהוא. ומגיע לנו.

 

החוף מתחיל מתחת לצוק של קיבוץ פלמחים, והוא חולי בחלקו, אבל עם הרבה אזורים סלעיים, טבלת גידוד אחת רחבה שעליה סרטנים וצדפות, וגם דייגים באופן קבוע. יש גם שלושה ריפים מול החוף שכיף לשחות ולשנרקל בהם, והצוק של תל יבנה ים, ששם מתחת למים פזורים עדיין שאריותיה של האוניה "רוקי", שכל זקני האזור עוד זוכרים שהיו משחקים בה כשעוד היתה שלמה כמעט. באמת חוף טוב, ואני רק מקווה שגם יהיה לו סוף טוב.

 

בחוף פלמחים ישנתי את לילי האחרון במסע החופים. להפתעתי, בשעת אחר צהריים, קצת לפני השקיעה, הגיע מטייל נוסף אל החוף. תומר, המטייל, יצא גם הוא מראש הנקרה, והתעתד אף הוא לצעוד עד לאשקלון למחרת היום. מסתבר שאני לא המשוגע היחיד.

חוף אשדוד

 

לכל חוף יש סוף

אל ניצנים הגעתי אחר הצהריים בשעה די מוקדמת. מבחינתי זה חוף שהוא גם תגלית חדשה. לא הייתי בו מעודי. טוב, הוא חוף חולי, ואני תמיד העדפתי אותם סלעיים. אבל אין מה לדבר – זה חול במיטבו. רך, לבן ונקי. החוף המסודר של ניצנים גובה 40 ש"ח לכניסת רכב, זה באמת הרבה, אבל גם נראה פשוט נהדר – סככות זולה, מחצלות, פחי אשפה גדולים, שירותי הצלה ודבר אחד שאני מאוד מעריך – חצאי חביות ריקות המיועדות להבערת אש, כדי שאנשים לא ידליקו מדורות על החוף. חוף ניצנים זה מקום לבוא להשתקע בסגנון סיני. אה, כן, והמים היו חמימים ונעימים יותר מכל חוף אחר בים התיכון של ישראל. אני יודע שהמים זה אותם מים, ובכל זאת. ותקראו לי משוגע, אבל השיפוע של הקרקעית – מושלם!

 

דרומית לחוף המוסדר של ניצנים יש עוד כמה קילומטרים של חוף רחב עם חול עמוק ולבן, הנמשך עד אשקלון ולצד הדיונות של ניצנים. אבא שלי, שהצטרף אליי לקטע האחרון של המסע, עוד זוכר שהדיונות של ניצנים היו ממש דיונות חוליות, "כמו בסהרה", והגיעו ממש עד קו החוף. היום זרימת החולות מהנילוס פחתה, עקב בניית מרינות ושוברי הגלים והחולות הנודדים לא מצליחים לכסות את הצמחייה שגדלה במהירות. חולות ניצנים כבר לא כמדבר לבן, אלא כדיונות העוטות צמחייה, אבל גם כך הן אתר מרתק לטיול יום, ומהוות בית גידול ייחודי וקסום לשפע של בעלי חיים.

 

ביחד עם אבא שלי סיימתי את המסע בן שבעת הימים, שבו ראיתי את מרבית חופי הארץ, הרהרתי רבות על גורלם של החופים בארצנו ועל עתידם. וגם על עתידנו. האם יישארו לנו חופי פרא טבעיים עוד עשור? האם בעלי החיים של החופים - חולון החופים, צבי הים, כל אותם סרטנים וחלזונות - ימשיכו להתקיים? ככל שנמשיך לבנות בחופים, במקום לשמר אותם, הסיכוי לכך קטן.

 

כדי להגיע לחוף של זיקים, הדרומי ביותר אליו שאפתי, הייתי צריך לדלג על תחנת הכוח של רוטנברג הדרומית לאשקלון, כך שבעצם הגענו לשם ברכב, רק כדי לסמן שהיינו. על החוף של זיקים צנחתי, עייף ורצוץ. לא קל ללכת שבעה ימים בין חול לים. באמת, לפעמים חופים הם פשוט געגועים לנחת.

שקיעה בחוף תל אביב

 

 

טיפים להולכים על החופים