אילו זו רק הייתה סוסיתא

בני הספל, חובב מושבע של כלי רכב בני עשורים רבים, מביא את סיפורה של מכונית שאמורה הייתה לברוח מפגעי הזמן, אבל הפכה קורבן להנדסה לקויה

בני הספל פורסם: 31.10.08, 12:34

לפניכם סיפור על אחד הניסיונות היותר-מעניינים בהיסטוריה של תעשיית הרכב. זה קרה לפני 51 שנה, בשנת 1957. מכונית חדישה ומודרנית באותה תקופה נקברה בתוך מקלט אטומי תקני, אטום לחלוטין למים. המטרה - לראות כיצד תשרוד את הזמן כשהיא מנותקת לחלוטין מפגעי הזמן. לפני שנה אחת הוציאו אותה לאוויר, העולם והתוצאה לא הייתה מלבבת.

הבלבדר בעיצומו של תהליך הסרת החלודה. החלק השמאלי עבר טיפול חלקי, הימני עדיין לא (צילום: בני הספל)

 

טולסה, אוקלהומה, היא עיר לא גדולה או חשובה במיוחד, במערב התיכון של ארה"ב. יש הטוענים כי הפרסום החשוב ביותר לעיר הזו, הגיע תודות לאזכור באחד משירי הקאנטרי הידועים של דאסטי ספרינגפילד - "24 שעות מטולסה". אתם מבינים, זו אינה דטרויט למשל. ובכל זאת, אירוע מוטורי אחד יוצא דופן, העמיד אותה במרכז העניינים.

 

 

בשנת 1957 מלאו לעיר 50 שנה, ופרנסיה החליטו לייצר מעין "קפסולת זמן". בקפסולה אטומה זו תיקבר מכונית פלימות' בלבדר חדשה לחלוטין באותה שנה, עם מספר פריטי השייכים לתקופה, ולמשך 50 שנה נוספות. ב-15 ביוני 1957 נקברה המכונית במקלט אטומי, שאמור היה להעניק אטימות מלאה למים, זאת לאחר שכוסתה בשכבת גריז להגנה מפני לחות וכוסתה ביריעות ניילון.

 

בנוסף הוכנסו לתוכה מספר פריטים אופייניים לאותה תקופה. פחיות בירה למשל, או כפפות אישה בתא המתאים לכך, לצדו של הנהג, יחד עם שפתון ומספר פריטים קטנים נוספים. אגב, בתא המטען נאגרה גם כמות נכבדה של בנזין ושמן מנוע. זאת מכיוון שב-57' הניחו כי מכוניות יונעו כיום בחשמל או אטום, ואילו בנזין לא יהיה זמין. יחי הנאיביות.

כך היא נראתה מייד לאחר שהוצאה מקפסולת הזמן (צילום: איי פי)

 

באמריקה, כמו באמריקה, המכונית הוכנסה לבור בטכס חגיגי רווי תקשורת, במשטח שבחזית בית המשפט בעיר. אזרחי טולסה השתתפו גם בהגרלה בה צריכים היו לנחש כמה תושבים יגורו בעיר בעוד 50 שנה. מי שינחש את המספר הקרוב ביותר למציאות, או יורשיו, יזכו במכונית.

 

גם 50 שנה מאוחר יותר, החגיגה הייתה גדולה כראוי. אירוע החשיפה תוכנן לפרטי פרטים, כולל כיסוי נרחב במיוחד של התקשורת, כולל הילדים של אז (שהיום כבר ממש לא צעירים), קהל רב, נותני חסות ומי בעצם לא. המנוף החל להרים את לוחות הבטון במטרה לחשוף את המכונית.

המנוע - גוש חלודה (צילום: בני הספל)

 

אלא שהתמונה שהתגלתה לצופים הרבים מחוף לחוף, והקהל הנלהב במקום, לא הייתה יפה במיוחד. במקום מכונית חדשה ונוצצת, שנשמרה כראוי בכל אותם עשורים, תוך שהיא מעלה על נס את איכות תעשיית הרכב האמריקנית, התגלתה בריכה של מים עכורים. המכונית? חלק קטן ממנה בצבץ מעלה, ונראה כמו קצה של גרוטאה חלודה.

 

מאוחר יותר יתגלה כי מהר מאוד לאחר אטימתה של הקפסולה, חדרו מים לתוך המקלט האטומי האטום. הסימנים על הקירות הראו שהמפלס עלה לעיתים מעל גובה הרכב. המנוף העלה את החבילה החלודה והעטופה בניילון בלוי על עגלה, והבלבדר הוסעה אחר כבוד לאולם הקונגרסים המקומי. שם, בנוכחות כמה מכוניות פלימות' מודל 57' ששרדו טוב יותר בקפסולת זמן שנקראת "מוסך", הוסרו הניילונים והזוועה התגלתה במלואה.

 

משטחי חלודה ענקיים, ריפוד קרוע או כזה שהתאדה כליל ומנוע שנראה כמו גוש מתכת חלוד. מתא הכפפות נותרו רק שרידי בד. רק הקופסה בה אוכסנו הבירות, דגל אמריקני ועוד כמה פריטים, נותרה יבשה לחלוטין. ואם תהיתם, במיכל הדלק לא התעניין איש. יש די והותר בתחנה הסמוכה (אך לא במחיר 24 סנט לגלון, כמו ב-57'...). חוץ מזה, ממילא זה כבר לא יעזור. לא למכונית הזו בכל אופן.

מתא הנוסעים לא נותר הרבה (צילום: בני הספל)

 

והזוכה בתחרות? ריי הומברטסון הצליח לקלוע כמעט בול, ופספס בערך באלפיים תושבים. אלא שריי איננו איתנו מאז 1979, וגם אשתו לא בין החיים. המכונית הועברה לידי קרובת משפחה בת 90, שהעבירה אותה לאחיין בשם רוברט קרניי, המתגורר במזרח ארה"ב. מה עושים עם הגרוטאה עכשיו? קרניי העביר את גוש המתכת המתפורר למפעל המתמחה בשימור מתכות נגד חלודה, בשם אולטרה 1 (Ultra 1), לא הרחק מניו-יורק.

 

ובמפעל הזה מתיזים כבר למעלה משנה חומר מיוחד על הרכב, אשר אמור לשמר אותו. כדאי להבין - אין שום כוונה לשפץ את הפלימות' למצב נסיעה, אלא רק למנוע התפוררות נוספת בגלל החומצות שנספגו. דוויט פוסטר, בעל המפעל, שמח להראות לי את המכונית לשעבר, מונחת על כנים מיוחדים באחת הפינות. נכון להיום, חלקה הימני שומר. מפתיע לגלות כי בניגוד למרכב, חלקי הניקל והכרום נוקו עד מצב חדש, והצמיגים השתמרו היטב. עד כדי כך שבגלגל החליפי יש עדיין "אוויר ישן".

 

בגמר תהליך השימור יחזור הרכב לטולסה, ושם ימתין - הפעם עד קץ כל הימים. ואם גם אתם מחפשים סיום הולם לפרשת השימור ההיסטורי האומלל הזה, הנה אחד מתאים: "אילו הייתה זו סוסיתא, לא הייתה כל בעיית חלודה".

 

הכותב הוא חבר וממקימי מועדון החמש