בין אם אלה הבחירות העומדות בפתח, בין אם מתוך שגרת ההשתלחות בביבי, קבע רוני בר-און בשבוע שעבר כי משנתו המדינית של נתניהו "תסדר לנו פה גיהינום ביטחוני". ניתן כמובן להתחלחל מהגיהינום שנגזר על כולנו אם חלילה תמומש מדיניות ביבי, או לחלופין להתענג מהמחשבה על חלופת גן העדן המזומנת ליושבים בציון אם ירצה הבוחר ויותיר בידי קדימה את המושכות – אך עדיין ניכרת תמיהת-מה בדברי בר-און.
בכל זאת, ממי שאך לפני שנים ספורות שש להגן בלהט על העיקרון השרוני של "דין נצרים כדין תל אביב", ניתן אולי היה לצפות שהמדיניות הפשרנית לאין ערוך דהיום של הליכוד לעומת זו של שרון מימי "נצרים ותל אביב" לא תיחשב מבחינתו כ"גיהינום ביטחוני".
כפי שאפשר אולי היה להניח כי בר-און, שהצהיר: "אני ליכודניק מבטן ומלידה... אני 50 שנה בליכוד ואהיה עוד 50 שנה בליכוד... נולדתי ליכודניק ואמות ליכודניק", לא יחצה בין לילה את הקווים. ואולי ראוי שלא לצפות, שכן אם לחברו אולמרט מותר לשפוך אש וגופרית על מדיניותו הכלכלית של ביבי בהיותו שר תמ"ת, וממש עם התמנותו לשר אוצר לאמץ ללא בדל של כלימה והתנצלות את המדיניות הזו ככתבה וכלשונה – כנראה שגם לבר-און מותר.
זו דמות שעלייתה לצמרת המיניסטריאלית, בדומה מאוד לדרכם מעלה של פטרוניו האחרונים, הייתה סלולה בנבצרויות קודמיהם ובזכייה מן ההפקר. שרון בנבצרותו (ובסיועה של נבצרותו המנטאלית של חלק מהציבור ב-28 במארס 2006) הבטיח את המלוכה לאולמרט, שבנבצרותו פינה את מקומו ללבני, אחרי שמינה את הירשזון, שנבצרתו ובסיועו של אותו אולמרט לחברים זכה בר-און סוף סוף באוצר.
כשניהל לפני כשנה את המסע להדחת ירון זליכה מתפקיד החשב הכללי, אמר עליו מכר ותיק: "בר-און הוא שליחו של אולמרט. בעבר הוא שירת את נתניהו ואת שרון, וכעת הוא משרת את אולמרט. יש לו אופי של משרת". אלא שהמכר שכח דבר אחד: בין אם הדבר נוגע לפטרון כזה או אחר, מסגרת פוליטית או רעיון, "הנאמנות" הזו מעולם הייתה מותנית. באורח לכאורה פרדוקסלי, בר-און "הנאמן" אינו נוטה חסד רב לרעיון של "שמירת חסד נעורים". נתניהו כפטרון, הליכוד כבית הפוליטי וההשקפה הלאומית לא רק שאיבדו מבחינתו כל ערך לאחר שהעביר מהם את נאמנותו, הם גם הפכו לדידו יעד מועדף לניאוץ והשמצה. כך קרוב לוודאי יהיה גורלם של פטרוניו הנוכחיים אם וכאשר יסור חינם.
בכל אלה בר-און הוא תבנית נוף מפלגתו. לא היה דבר וחצי דבר בהליכה של רובם ככולם עם שרון לקדימה, למעט העובדה שהוא נתפש אז כמסדר עבודה מספר אחת בבית הנבחרים וכמי שעשוי לסלול טוב יותר מאחרים את הדרך המיניסטריאלית. כשגבר הצורך האישי בהחלפת הפונדקאות המפלגתית, רבים מהם, שלימדו זכות קולנית על כל בבת עין לאומית של הליכוד עד מעשה ההתנתקות, הפכו כהרף עין למבקרי "האידיאולוגיה הקיצונית של הליכוד".
"איך קרה שהפשפש עלה למעלה / זה לא מובן... / תוך רכיבה אל האבוס / מן החמור עלה לסוס / וכך עלה עלה עלה / עד שעלה לממשלה... / תמיד תגידו יס / ואז תצליחו לטפס" – כתב חיים חפר בסוף שנות ה-50, וכמעט הכול חשדו שהדברים כוונו ללא אחר מאשר שמעון פרס. חפר הכחיש; הבריות שחשדו לא לחלוטין השתכנעו; ובלא כל קשר לנמען כזה או אחר, "פשפשים" המשיכו להחליף פונדקאים, להגיד יס ובעיקר השכילו לטפס. וב"שוק הפשפשים" המלבלב הזה לא היו אלה רק אומרי יס, אלא גם מי שידעו להמר על הסוס הנכון, לזהות באיזה צד מרוחה החמאה הפוליטית, ובייחוד להפוך את עמוד שדרתם לגמיש לא פחות מלשונם.
לקדימה אין כמובן מניות בכורה בשוק זה, אך בשנות חייה הספורות היא השתלטה על לא מעט מהבסטות היותר מפוקפקות בו. וכנראה שאין זה מקרי ש"החשוד-מספר-אחת" של סוף שנות ה-50 הפך לימים לאחד מאבותיה הרוחניים של מפלגה זו. אמנם פרס לקח פסק זמן פוליטי קצרצר בן שבע שנים בבית הנשיא, גם אם הצהיר כי ראוי שפוליטיקאים ישרתו את הציבור לא יותר מארבע עד שמונה שנים, אך נותרו עדיין רבים במפלגת-הפוליטיקה-האחרת שנולדו לקיים כהלכתן את מילות השיר לא פחות טוב ממנו, ואולי אף יותר, למשל רוני בר-און.
לכאורה יכולנו לחשוד שבר-און, כמו אולמרט ושאר החבר'ה הטובים מקדימה, עברו בחשאי ניתוח להוצאת בלוטת הבושה, אלא שאז נזכרנו כי במקום בו מתקיים חוק שימור הציניות מעולם לא היו בלוטות כאלה בנמצא. גם זה מסייע לעלות על הסוס הנכון בואך משכן ממשלת ישראל ואף להעפיל לצמרתה.
ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה