ידעתי שהמכתב שלה יכאיב לי, ובכל זאת קראתי

קול פנימי הזהיר אותי, אבל האם אוכל להמשיך בחיי מבלי לדעת מה מכילה אותה מעטפת נפץ? בינתיים המילים קיימות על הנייר אך לא במציאות שלי. חתולו של שרדינגר מפרפר בין חיים ומוות, ידהּ של פנדורה מהססת לרגע על המכסה... סיפור

שרידי שקיעה אחרונים חודרים דרך התריסים, ואני עדיין יושב ובוהה במכתב שלה.

 

נטלי עזבה את הדירה מבלי לומר מילה, ומאז אני יושב, רגליים משוכלות על השולחן וידיים שלובות על החזה, ובוחן אותו בריכוז.

 

מכוסה במעטפה לבנה ופשוטה, מונח על השולחן בסלון שלנו, הוא מתגרה בי, מזמין אותי לקרוא בו. קרני השמש הכתומות גורמות לכתב ידה העדין להשתקף לרגע מבעד למעטפה הדקיקה, אך למילים המטושטשות אין עדיין משמעות.

 

איבדתי כל תחושה של זמן. לא הרגשתי רעב או צמא, ואפילו את כאב העזיבה עוד לא התחלתי לחוות. כל מה שמילא את ישותי היה תשוקה עזה לדעת מה כתוב בו.

 

קול באחורי ראשי הזהיר אותי, לחש לי שתוכן המכתב הזה יכאיב לי. כל עוד לא אקרא את המילים שלה, אמר אותו קול עקשן, יהיה זה כאילו לא כתבה אותן מעולם. אתה חזק ממנו, הוא עודד אותי.

 

אך האם אני באמת חזק ממנו? האם אוכל להמשיך בחיי מבלי לדעת מה מכילה אותה מעטפת נפץ? המשכתי לבהות, מחבק את עצמי חזק כדי לא להתפתות.

 

בינתיים המילים קיימות על הנייר אך לא קיימות במציאות שלי. חתולו של שרדינגר מפרפר בין חיים ומוות, ידהּ של פנדורה מהססת לרגע על המכסה...

 

לעזאזל. פתחתי אותו בידיים רועדות.

 

דניאל,

 

אני יודעת שישבת ובהית במכתב הזה הרבה זמן לפני שפתחת אותו. רצית, אבל לא רצית. אני יודעת אפילו באיזו תנוחה ישבת, בידיים ורגליים משולבות, כי אתה תמיד סגור, מתגונן. איך זה מרגיש לך שאני מנחשת אותך בקלות שכזו? איך זה מרגיש לדעת שהמכתב הזה מכיל את המילים האחרונות שאי-פעם תקבל ממישהי שמכירה אותך כל-כך טוב?

 

למען ההגינות אספר לך בדיוק מה תמצא במכתב הזה: מילים אמיתיות שיפגעו בך. זו ההזדמנות שלך להניח אותו מידיך ולשכוח ממנו לתמיד. עכשיו. 

 

אבל אתה לא יכול, ובקרוב אספר לך למה. הנה טמנתי לך מלכודת של סקרנות, ואני יודעת שלא תוכל לעמוד בפניה - היא ניצחה כבר רבים וטובים ממך. אני מספרת לך בדיוק מה אני עומדת לעשות ועדיין אתה משתף פעולה, חסר אונים, שבוי. המילים שם, ולכן אתה מוכרח לקרוא אותן.

 

אני לא מתכוונת להעליב אותך, לקרוא לך בשמות, לאחל לך אסונות או להטיל דופי בכישוריך במיטה. לא. בזה, לפחות, אין לך שום בעיה. אין טעם להכביר מילים על מה שקרה.

 

אני יודעת שלביטויי שנאה חורכים אין שום משמעות ושדברים שנכתבים בכעס מחמיצים את מטרתם. אני יודעת שאילו הייתי כותבת דברים כאלה היית פוטר אותם בזלזול בתור השתלחויות מוטרפות מכאב של חיה פצועה. היית מרגיש עליון עלי - החלשה, המסכנה, ההיסטרית. לא. אני לא שונאת אותך.

 

מה שאני מרגישה הוא ההפך המוחלט משנאה. משהו בתוכי התאבן, ואני אשה אחרת עכשיו. כל הרגשות שהיו לי כלפיך, טובים ורעים, אינם קיימים עוד, ואת הדברים האלה אני כותבת מתוך קור רוח שכלתני. חשוב לי שתדע את זה - אין בי להט מכל סוג. אין לי כל חשק להכאיב לך, אבל אני יודעת שאצליח בכך למרות זאת.

 

אני רוצה שתדע שאני מרחמת עליך, לפחות כרגע, עד סוף כתיבת המכתב. לא רחמים מתנשאים, ולא רחמים מזוייפים של כעס, אלא רחמים כנים ואמיתיים על מישהו שלעולם לא יוכל לחוות דברים בעוצמה כמוני. החיים שלך נראים לי קהים ואפרוריים. עוד דקירה קטנה של כאב אצלי בחזה כשאני מסלקת אותך משם לנצח, וזהו.

 

אני רוצה שתדע שאתה אדם חלש. למרות הכוח הפיזי שלך, הקסם שלך, הכסף שלך, כל התארים המפוצצים – אתה אדם קטן, חלש אופי וחסר ביטחון שזקוק לחיזוקים ולהגנות. אדם שנכנע לדחפים ותשוקות, ולעזאזל התוצאות. אתה בעצם כבר יודע את זה, אבל לא מוכן להודות בכך, אפילו לא בפני עצמך. אתה לא יכול לענות לי על המכתב הזה, ולכן תהיה חייב להתעמת עם החולשה שלך. אתה לא יכול למחות, לפטור בבוז, להאשים בחזרה. זה רק אתה, לבד, יושב בחדר חשוך ונותן למילים שלי לחשוף בפניך אמת פנימית על עצמך. 'היא כותבת שטויות', אתה חושב עכשיו. אז בהתחלה תתעלם, אבל הידיעה שנטעתי בך הרגע תצמיח שורשים ותנביט ספק בלב שלך. יש לי רק שלוש מילים אליך: תחשוב על זה.

 

אתה לא יכול לענות לי, ואין לי ענין או סקרנות לשמוע ממך. אתה לא יכול להתקשר. אם תשלח לי מכתב, אשרוף אותו מבלי לקרוא. אם תשלח לי מייל, אמחק אותו כלאחר יד. כי אני חזקה ממך בהרבה. הנה, אפילו עכשיו, אחרי שפגעתי בעצב חשוף, אתה עדיין ממשיך לקרוא.

 

אני רוצה שתדע, בהבנה המקפיאה ביותר האפשרית, שאין לך עוד כל משמעות בעיניי. חדלת להיות האיש שאהבתי. לא אתרפק על זכרונות שלנו. בכל פעם שתחשוב עלי, אולי בערגה או בגעגוע או בחרטה, בכל פעם שתביא ביד ותפנטז עלי, אני רוצה שתדע שאני לעולם לא חושבת עליך. אני יודעת שתחושה מבחילה של בושה ואובדן יגרמו לך להצטמק.

 

אני יודעת שתכתוב עלי, למרות שביקשתי ממך שלא תעשה זאת. זה חזק ממך. הסיפורים הם הדרך שלך להעמיד פנים שהדברים קרו למישהו אחר. אני משלימה עם זה ברגעים אלה ממש ומגלה שזה מפריע לי הרבה פחות משחשבתי. אתה לעולם לא תוכל לפגוע בי יותר, אפילו אם תרצה. בשביל לפגוע צריך להיות בעל משמעות, והמשמעות שלך בעיניי הולכת ודועכת ככל שהמכתב מתקרב לסופו.

 

הנה, אילו רק היית יכול לעצור עכשיו, באמצע המשפט הזה, היית יכול לשמר לנצח שמץ של איכפתיות שלי כלפיך. אבל אתה לא מסוגל. אתה פשוט לא מסוגל לעצור בעצמך.

 

נטלי

 

 

* * *

 

אני ונטלי שוכבים מחובקים במיטה אחרי סקס נהדר של שבת בצהריים. אני מתרפק על הצוואר שלה, מגניב נשיקות קטנות לתנוך מתוך נמנום מתפנק.

 

"תגיד, אתה עדיין נמשך אלי?" היא שאלה פתאום.

 

"ברור", עניתי מיד. "לא שמת לב בחצי השעה האחרונה?"

 

היא שלחה יד מגששת אחורה ואחזה בידי, מושכת אותה לחיבוק. "שמתי לב גם למבטים שתקעת בשירלי אתמול. כמעט נפלו לך העיניים".

 

"אז?"

 

"אז אתה יודע שהיא בת-דודה שלי".

 

אז? היא בחורה יפה. אני רק מסתכל".

 

"והיא בת 19".

 

"היא נראית בוגרת לגילה".

 

"לא, היא ילדה, והיא תמימה, והיא נוחה להשפעה, וראיתי את המבטים שהיא הגניבה אליך כשלא שמת לב".

 

"אז? אני בחור כובש, זו לא אשמתי".

 

צפוף לי פה במיטה גם איתך וגם עם האגו שלך

"זוז קצת, צפוף לי פה במיטה גם איתך וגם עם האגו שלך... ואתה יכול להיות אבא שלה".

 

"רק אם הייתי מתחיל בגיל מאוד צעיר".

 

"אל תהיה ליצן, אני רצינית. הילדה תולה בך עיני עגל, ואני אוהבת אותה מאוד ולא רוצה לראות אותה נפגעת".

 

"היא לא תיפגע, כי לא תהיה לה סיבה להיפגע", אמרתי. "היא רק בודקת גבולות. אני לא אפגע בה, ובטח שלא אעשה משהו בשביל לפגוע בך". חזרתי לנשק את התנוך.

 

היא נשארה דוממת למשך דקות ארוכות, וחשבתי שהיא נרדמה.

 

"למה אתה לא קורא לי בשם חיבה?" שאלה פתאום.

 

"מה זאת אומרת?" ניסיתי למצוא את המלכוד מתוך ערפל החושים שלי, "אני קורא לך 'מותק'".

 

"לא, אני מתכוונת לשם חיבה אמיתי".

 

"מה, כמו 'שפנפנה שלי'?"

 

"נגיד".

 

"אמממ... באיזה שם חיבה היית רוצה שאקרא לך?"

 

"האמת? זה לא משנה, כל עוד יהיה ברור לי שהוא מביע חיבה".

 

חשבתי על זה. "את יודעת, זו אבחנה בכלל לא רעה... אני צריך לזכור אותה. אולי אפילו אשתמש במשפט הזה באחד מהסיפורים שלי". שלחתי יד לשידה וגיששתי אחרי עט.

 

היא הסתובבה אלי בפנים רציניות. "אני רוצה שתבטיח לי משהו".

 

"בטח, מותק. מה את רוצה שאבטיח?", שאלתי תוך כדי שירבוט בפנקס.

 

"תסתכל עלי רגע, תתרכז בי".

 

הסתכלתי. התרכזתי.

 

"תקשיב לי. אני יודעת שזה יהיה לך קשה, אבל אני רוצה שתבטיח לי שלא תכתוב עלי בסיפורים שלך", אמרה והתכוונה לכל מילה.

 

אז הבטחתי.