יָאֶה פואד בן אליעזר למפלגת העבודה והיא יָאָה לו. בעיקר הם נאים זה לזו בשִריוּן שהוא דרש והיא נתנה. צריך היה לראות כדי להאמין לאיזה שפל מדרגה מסוגלת מפלגה זו לרדת ברוב ייאושה מעצמה. לא לחינם צעקו מתכנסי ועידת המפלגה קריאות "בוז" כשנתבקשו לאשר את השִריוּן הסחטני הזה. הרבה שִריוּנים הם כבר ראו, אבל אחד כזה – ספק גדול!
סוגיית השריוּן כשלעצמה בעייתית בהוויה דמוקרטית, אבל ניתן איכשהו להסכין עמה כשמדובר ב"הנחה" שמעניקה מפלגה למי שהוא מספר שתיים טבעי ברשימה, או לדמות ציבורית שיוקרתה ומעמדה נראה כערך מוסף שתגמול אלקטורלי בצדו.
אבל הרי מקרה-פואד כל כולו בא ממקום ממש הפוך. אין מי שמגלם ומסמל יותר מן השר הדהוי הזה את העסקנות המפלגתית במְרֵעה - זו הכוחנית, המניפולטיבית, האינטרסנטית, כבדת הפה והלשון. אדרבא, ילמדונו פרנסי מפלגתו במה עדיפים ייחודו, תרומתו, וחשיבותו של האיש על שאר בכיריה, האמורים "להתמודד" כאחד האדם? איזה קהל בוחרים יסתער לתת קולו למפלגה זו, בשל שִריוּנו של פואד במקום השישי ברשימתה?!
לא צריך להיות בעל דמיון מפותח מדי לשרטט את תסריט המו"מ, הדומה בעיקרו לסחר סוסים, שנערך בין יו"ר המפלגה הגוועת לבין השר המתחנן על שִריוּנו. נראה שרק אקדח מוצמד לרקה לא היה שם, כדי שהאחרון ימחיש לראשון מה יבולע לו, למפלגה ומי יודע אולי למדינה כולה, אם תביעתו האולטימטיבית לא תיענה.
כך או כך, שני האישים יוצאים רע מדי בסיפור הזה. פואד הבין היטב איזה מפלה צפויה לו בהתמודדות כשווה בין שווים, על רקע משקלו הסגולי האמיתי, שלא לומר הפאתטי. שהרי בסופו של דבר רק מי שמודע לאפס מעמדו ויוקרתו בורח מהתמודדות, בשעה שמי שמאמין בסגולותיו הטרומיות לא חושש ממנה. אבל יותר מכל חושף המהלך הזה את מלוא חולשתו ואיוולתו של היושב בראש המפלגה הזאת, אהוד ברק.
היטב הוא יודע מה מקור קריאות הבוז ששמע שם: פואד הוא אחד הראשונים שראוי היה לשלחו סוף סוף אחר כבוד לביתו, כדי שיפנה את המקום והבמה לצעירים, רעננים ומוכשרים ממנו. או למצער, צריך היה הוא עצמו לומר לו בלי מורא ומשוא פנים, שאם באמת הוא חפץ להיות שם - משום שמבחינתו של השר הנצחי אין דבר מעורר חלחלה יותר מאשר למצוא עצמו מבלה את שעותיו בינו לבינו, הרחק מן העין הציבורית ומכל העיסות והדייסות שהוא מתענג כל כך על בחישתן – יתכבד ויתמודד בבחירות המקדימות ממש כמו שאר ה"חברים".
ואף על פי כן, מתברר, אימת פואד היתה גדולה על שר הביטחון האמיץ-מכל יותר מכל מבצעי הסיירת הנועזים בהם נטל חלק. כעת דומה שלא נותר לו אלא לקוות, למצער, שקריאות הבוז שליוו את אקט השריון הזה במגרש המפלגתי שלו לא ילוו אותו כמנטרה רעה שתהדהד מקצה ארץ עד קצהַ בעשירי בפברואר 2009, שגם בלי המהלך המביש הזה נראה כמתרגש עליו לרעה.
דן שביט, סופר