אבל לאחר 65 שנות חירשות, הם מחליטים לעבור ניתוח השתלה של שבלול האוזן (שתל קוכליארי), כדי שיוכלו לשמוע. בסרט התיעודי שביימה בתם, איירין טיילור-ברודסקי, היא מלווה את התהליך הזה, שסופו עצוב, לדעתי, למרות העובדה שהניתוח עבר בהצלחה. למה עצוב, אם הניתוח היקנה להם את היכולת לשמוע? עצוב, מפני שכל אחד מהם הגיב בצורה אחרת לניתוח. בעוד פול הסתגל בצורה טובה לצלילים ולקולות שחדרו לפתע לעולם הדממה שלו וידע להבחין ביניהם וליהנות מהם, סאלי הרגישה מוצפת, טובעת בתוכם, סובלת מכאבי ראש ומבולבלת.
בעוד שבמשך רוב חייהם הם היו יחידה זוגית הרמונית, מאוחדת לא מעט גם בזכות החירשות, הניתוח נכנס ביניהם והפריע. ניתן היה לראות שסאלי מתייסרת מיכולתו של בעלה ליהנות מהחוש החדש שלו, בעוד היא לא יכולה להשתתף איתו בהנאה. אחרי כל השנים האלה, המכאניקה של השמיעה עובדת, אבל המוח מתקשה להסתגל לקליטת הצלילים והקולות.
חשבתי על פול וסאלי טיילור כשראיתי באחרונה את הסרט "על העיוורון". הזוג הראשי בסרט הזה, רופא עיניים ואשתו, מוצגים גם הם כזוג מצטיין בתחילת הסרט. יש ביניהם יחסים מלאי אהבה, הבנה ופירגון. אבל מה קורה כשהרופא מתעוור ואשתו נשארת רואה?
ובאחד הרגעים היותר אנושיים בסרט הקשה הזה, רופא העיניים בוגד באשתו עם אחת העיוורות המתגוררות איתם במחנה הריכוז. ואיכשהו, זה נראה לגמרי מובן. גם לצופה בסרט, גם לאשתו, שמגיעה וצופה מהצד.
מה אפשר ללמוד מכך?
אין לי ממש מסקנה. תמיד אמרו שהתמודדות עם קושי משותף יכולה לאחד, לגבש, לחזק זוגיות. אמרו גם שכשאחד מבני הזוג פתאום משתנה, או צומח לכיוון אחר, הזוגיות עלולה להתערער ולהתפרק. אפילו אמרו שכאשר אדם צריך לסעוד פיזית את בן זוגו האחר, זה עלול לגבות מחיר בתחום המיני.
ובעצם אולי אין הרבה מה לעשות במקרים כמו אלה שתוארו כאן, אחד מקרה אמיתי מהחיים, אחד יותר בגדר משל על החברה האנושית. מישהו מלמעלה טרף את הקלפים. אפשר לפחות רק להיות מודעים לכך, וזה כבר יכול לעשות את ההבדל.
הבהרה:
קראתי את ספרו המצוין של ג'וזה סאראמאגו "על העיוורון" ואני מודעת היטב לעובדה שהמשבר הזוגי המתואר כאן אינו עניינו של הספר.