פועלי כל העולם התאחדו

התפיסה לפיה איגודי עובדים מפריעים לשוק שגויה מיסודה. כפי שמותר למעסיק למרר את חיי עובדיו כדי להגדיל הכנסות, מותר להם להפריע לו לעשות כן

דניאל דורון קונן כאן זה מכבר על נסים, שרברב דמיוני שקידומו בעבודה נעצר בגלל שהיה צריך לפנות מקום לקרוב של יושב ראש הוועד במפעל שבו הוא מועסק. מכאן הסיק כי ועדי עובדים הם צרה צרורה, וכי יש לבטלם.

 

אינני מכיר את נסים. ייתכן שהוא קיים וייתכן שלא. אין לי ספק כי נפוטיזם – דהיינו קידום של קרובי משפחה – הוא דבר שכיח גם כשמדובר במנהלים בכירים וגם כשמדובר בוועדי עובדים, שהרי כולנו בני אדם, ואין סיבה לחשוב שהמנהל רוצה לעזור לאחיינו פחות משיושב ראש הוועד רוצה לסייע לבן דודו. נפוטיזם פוגע בחברה ובכלכלה, ויש לעשות כל מאמץ להכחידו. אין לכך שום קשר לצורך העקרוני בוועדי עובדים.

 

דורון מבטל את הצורך בוועדי עובדים, מאחר שלטענתו אילו הם לא היו קיימים התפוקה של המפעלים היתה גדלה ומשכורות העובדים היו גדלות בהתאמה. זהו תיאור נאיבי, המתעלם מכך שבעלי המפעלים, שכזכור הם בני אדם, יעדיפו לשמור את עודפי ההכנסות לעצמם ולא לחלקו לעובדים הלא מאורגנים.

 

אבל אפילו היה התיאור הנאיבי הזה אמת לאמיתה, עדיין יש לעובדים זכות להתארגן מתוקף היותנו דמוקרטיה. גם אם האינטרסים של העובדים לא עולים בקנה אחד עם האינטרסים הקפיטליסטיים עליהם מבקשים להגן – יש לעובדים זכות להתארגן כדי לנסות וליישם אותם.

 

ההיסטוריה הישראלית ידעה תקופות שבהן ההסתדרות היתה חזקה - משנות ה-50 ועד שנות ה-80. זה נגמר במפולת כלכלית של איגודי העובדים לא בגלל שעצם התארגנות העובדים היא רעיון פסול, אלא כיוון שההסתדרות התעקשה להיות גם מעסיק וגם איגוד עובדים בעת ובעונה אחת. "משק עובדים" הוא רעיון לא מוצלח, שנכשל במפעלי ההסתדרות ובקיבוצים בישראל כשם שכשל בסובחוזים ובקולחוזים של ברית המועצות, בגלל ניגודי האינטרסים שבין המעסיק למועסק. גם הקשר הפוליטי החזק שהיה בין ההסתדרות בשנות הזוהר המפוקפקות שלה כאיגוד עובדים לממשלות השמאל בראשות מפלגת העבודה הפריע לה לייצג כהלכה את העובדים.

 

שני העשורים האחרונים מאופיינים בהפרטה של מפעלים וחברות שהיו בעבר בבעלות המדינה וההסתדרות ובהגדלת כוחם של אוליגרכים פרטיים על חשבון הממשלה ואיגודי העובדים. לעתים ההפרטה מצליחה, כמו במקרה של שוק הטלפוניה שבו הוזלו מחירי השיחות תוך שמירת מעמדם של עובדי בזק, ולעתים היא נכשלת, כמו במקרה של הבנקים הגדולים שהעברתם לידיים פרטיות לא שיפרה משמעותית את השירות לאזרח למרות שגררה עימה פיטורי עובדים.

 

לכן קשה לומר שהשוק החופשי הוא הפיתרון האולטימטיבי, כשם שלא ניתן לטעון כי הכלכלה הריכוזית היא גן עדן אבוד.

 

הגיע הזמן שנכיר בכך שהאמת נמצאת איפשהו באמצע: מותר למעסיק למרר את חיי העובדים על מנת להגדיל את הכנסותיו, ומותר לעובדים להפריע למעסיק לעשות זאת. מובן שיחסי עבודה טובים ושביעות רצון הדדית יוצרים מצב אידיאלי גם לעובדים וגם למעסיקים. היפנים הבינו מזמן שמשכורות גבוהות וקביעות במקום העבודה מחד, והימנעות של העובדים משביתות פרועות מאידך, הם מפתח לשגשוג כלכלי. כך הפכה מדינה שנהרסה כליל במלחמת העולם השנייה לאימפריה כלכלית. עד שנהיה יפן – נמשיך להילחם עובדים במעסיקים, וחשוב שנזכור כי לאף צד אין מונופול על האמת.

 

ד"ר אמיר חצרוני, מרצה בכיר לתקשורת במכללת עמק יזרעאל