חיים של אחרים

"אנחנו גונבים סיפורים מהחיים ומשתמשים בהם כתמהיל בתוך היצירה", טוען הבמאי הפולני אנדז'יי יקימובסקי, ומדגיש כי למרות הדימיון לסיפורו האישי, סרטו "טריקים" אינו יצירה אוטוביוגרפית

במאי הקולנוע הפולני אנדז'יי יקימובסקי לא מאמין בלשחד את הגורל. למעשה, הוא לא מאמין בגורל כלל וכלל ואולי דווקא בשל כך, גיבורי סרטו "טריקים", שיוצא השבוע לאקרנים בישראל, מנסים שוב ושוב לנתב את אלוהי הגורלות לגילויי נדיבות כלפי צרכיהם.

 

"גורל לא משאיר מרווח למשא ומתן וזו הסיבה שאני לא מאמין בו. אני חושב שגם אם הרבה נקבע לנו מראש, בגלל מצב כלכלי שאליו אדם נולד, גנטיקה וגורמים שונים שמכתיבים את דרכו, תמיד יש מקום למשא ומתן", אומר יקימובסקי בראיון ל-ynet. "לא פשוט לשנות מסלול חיים או להשתחרר ממעגלי החיים שקיבלנו כתכתיב, אבל צריך להתדיין עם מוחלטות ההגדרות האלה של עוני וסטטוס חברתי. היה לי חשוב לתפוס במצלמה את הרגעים הקטנים האלה שמשנים את החיים, את הצמתים שבהם נפגשים צירופי המקרה".

יקימובסקי. לתפוס במצלמה את הרגעים הקטנים (צילום: גוסטבו הוכמן) 

 

סרטו של יקימובסקי, שגרף את פרס הסרט האירופי הטוב ביותר בפסטיבל ונציה האחרון, מתרחש בחופשת הקיץ בעיירת פועלים קטנה בפולין. גיבוריו הם אח ואחות, תצלום מקומט של אב שנטש בילדות וגעגוע למשהו שמעולם לא היה באמת. גם הגורל המתעתע נוכח כאן, או כך לפחות מאמין הילד שמבקש להניע את המציאות ולגרום לגבר שממתין יום אחר יום על רציף תחנת הרכבת לזהות אותו כבנו. גדולתו של הסרט היא במינימליזם שבו. זהו סרט מתוק-מריר, אינטימי וחם על רקע אפור וחיים קשים שבתוך הפריים שתוחם יקימובסקי, נראים מלאי קסם.

 

יקימובסקי מודה שבמהלך העבודה על הסרט הוא הילך על חוט דק. בעדינות ומבלי לעשות דרמה מנסיבות חייהם של גיבוריו, הוא מביא למסך מציאות קשה שבזכות הומור דק הופכת לפואטית. "בחיים אי אפשר באמת להפריד בין הקומי לדרמטי, זו חבילה אחת וזה נכון גם לסרט, או לפחות לתסריט שכתבתי. צחוק מתערבב תמיד בדברים רציניים ולהיפך כי החיים הם מקשה אחת, תערובת של רגשות משתנים. בחיי היומיום רואים לעתים נדירות דרמות גדולות ויש אלמנטים משעשעים בכל סיטואציה, גם המורכבת והקשה ביותר. נקודת המבט היא שנותנת את הדגשים".

"טריקים". אי אפשר להפריד בין הקומי לדרמטי

 

למרות שהסרט מוקדש לאחותו, מה שיכול היה להעיד על יצירה אוטוביוגרפית, יקימובסקי מדגיש שלא כך הדבר. "היחסים ההדוקים בין הילד לאחותו לקוחים מחיי, זה נכון", הוא אומר. "כמו בסרט, גם אחותי מבוגרת ממני ב-13 שנה. היא טיפלה בי כשהייתי קטן ובמובנים רבים היתה אמא ואבא שלי.

 

"גם הסיפור על האב שעזב אמיתי, רק שהוא לא לקוח מהביוגרפיה הפרטית שלי. לפני הרבה שנים הכרתי בחורה שפגשה את אביה ברחוב. הם עברו זה ליד זו, אבל הוא לא זיהה אותה. זה סיפור שנצרב לי בתודעה והוא נכנס לסרט. אני משער שזה מה שאנחנו, היוצרים, עושים. אנחנו גונבים סיפורים מהחיים שלנו או של אחרים ומשתמשים בהם כתמהיל בתוך היצירה. אנחנו גונבים כי לא קל להמציא משהו שישווה ביופיו לאופן המדהים שבו החיים מסודרים".

 

אי אפשר לחמוק מהמחשבה שתסריט דומה בהוליווד לעולם לא היה מצליח להגיע לרמת הצניעות שובת הלב שיש בסרט שלך.

 

"יש ענווה גם בסרטים הוליוודיים. לא בכולם, אבל היא קיימת בסרטים אמריקנים טובים ולא חסרים כאלה. הם אולי פחות פופולריים, אבל קחי לדוגמא את הסרטים של פיטר בוגדנוביץ', ג'ים ג'רמוש, מרטין סקורסזה או פרנסיס פורד קופולה. אפשר בפירוש למצוא בהם צניעות ופחות הגזמה במובן המלודרמטי. יש מקום לסרטים טובים בכל מקום".

 

ילדי מפתח

יקימובסקי בן ה-45 נולד וגדל בוורשה. הוא למד פילוסופיה באוניברסיטה הסילסית בקטוביצה לפני שפנה ללימודי הקולנוע. למרות שמדובר בבמאי ומפיק עצמאי, תחום שמלחמת ההישרדות בו קשה בפולין כמו במדינות אחרות שאינן דוברות אנגלית, יקימובסקי הצליח למקם את עצמו כבר מתחילת דרכו כיוצר עם אמירה וטביעות אצבע ייחודיות לו. בשנת 2002 יצא לאקרנים בבריטניה סרט הביכורים שלו, "Squint Your Eyes", שזכה ללא מעט פרסים בינלאומיים ובהם פרס Fipresci, המוענק מטעם איגוד מבקרי העיתונות העולמי. גם הביקורות אהבו, ובחלקן השוו את יצירתו לגל החדש של הקולנוע הצ'כי.

"טריקים". מעדיף שחקנים צעירים, למרות הסיכון

 

גם בסרטו הראשון יש גיבורה ילדה ואם תשאלו את יקימובסקי, הוא יטען שהסיבה לכך היא הטבעיות שהוא מוצא בשחקנים צעירים, למרות הקשיים שקשורים בעבודה המשותפת על סט הצילומים. "אני אוהב שחקנים ילדים. הם כל כך תמימים, רעננים ויפים. זה מאוד מפתה לתת לילד תפקיד מפתח, אך מצד שני זה סיכון אדיר. אתה לעולם לא יודע אם הילד או הילדה שבחרת יוכלו באמת להתמודד עם המתח והחיים על הסט. למעשה, תדע את התשובה בפועל רק אחרי היום הראשון של הצילום ואז, זה עלול להיות מאוחר מדי".

 

יקימובסקי מדגיש שבסרט הקודם, בניגוד לנוכחי, הילדה אינה משחקת תפקיד ראשי. "היא דמות מרכזית, אבל למעשה רק קטליזטור שמעורר את הדמות הראשית שהיתה גבר בגילי", הוא אומר. "גם בסרט הנוכחי, כשהייתי בשלב הכתיבה, חשבתי שהדמות המרכזית תהיה אדם מבוגר. אבל אחרי כמה ניסיונות כתיבה, החלטתי לשנות כיוון".

 

זה שינוי די דרסטי. כלומר, שינית לחלוטין את התסריט במהלך העבודה?

 

"כמה פעמים. הבנתי בדרך שהדבר הנכון יהיה לחזור לילדות שלי, לזיכרונות אמיתיים, בין אם מתוך הביוגרפיה הפרטית שלי או מסיפורים שאני מכיר. לא רציתי להמציא את הסיפור לגמרי. בהתחלה הדמות המרכזית היתה אמורה להיות איש

מבוגר עם בעיות מנטליות, או לפחות כזה שנתפש כבעל בעיות מנטליות על ידי הסובבים אותו כיוון שהוא נאיבי וחולמני.

 

"בסופו של דבר החלטתי להפוך אותו לילד, אבל לא כי יש לי דברים לא פתורים בילדות שלי, כלומר לא יותר מאשר לאנשים אחרים. חשבתי שכך אוכל לדבר על לקיחת סיכונים ועל מעוף, דווקא כיוון שילדים לא מכירים בגבולות. יכול להיות שיש בזה משהו עמוק יותר במובן של המבנה הפסיכולוגי שלי. אני מוכן לומר שכל אחד ברמה מסוימת סוחב את הילדות שלו על הגב".