"שיט", אמרה בת השלוש בחביבות אופיינית, כשיוגורט נוזל מהכפית על ידה הקטנטנה, ומיהרה למרוח את העיסה על מכנסי החליפה שלי – אחת מהשתיים שעדיין עולות עלי – שבדיוק חזרה מניקוי יבש.
שנייה אחרי התדהמה על השימוש במילה, שבישראל אינה מביכה אך בניו יורק, שם אנו גרים, אינה מתקבלת בעין יפה, הגיע שלב הבושה. כן, אני יודע בדיוק ממי היא למדה להשתמש ב"שיט" בכל רגע של תסכול, קל או עצום. אבא שלה האידיוט עושה בדיוק אותו דבר (והיא מאוד אוהבת לספר על זה לכל מי שרוצה לשמוע). "מתוקה, לא להתנהג כמו אבא!"
ילדינו גדלים בצלמנו – לטוב ולרע. לפעמים נהדר לראות אותם עושים בדיוק מה שאנחנו עושים, אבל לפעמים גם מביך לגלות כמה התכונות הרעות שלך בולטות לעין ואיך ילדך האהוב מאמץ אותן אחת לאחת. אם לא די בצרה הזו, לך תסביר לו שבגלל שהוא קטן ואתה גדול לא הכל צריך ויכול להיות זהה.
הבעיה עלתה בחומרה בעניין השירותים. בכל פעם שהייתי נועל את הדלת, הילדה היתה דופקת בטירוף ובוכה בהיסטריה שהיא רוצה להיכנס. מכיוון שהיתה רק בת שנתיים, החלטתי לתת לה "כדי שלא יהיה לה תסביך שירותים". במידה מסוימת זה עזר: היא נגמלה מחיתולים בגיל די מוקדם ובלי הרבה תקלות (שעדיין קורות לפעמים, אז נקווה שלא עשיתי עין הרע), הבכי הפסיק, והעניין הפסיק להיות אישיו. אבל לימים, כשהיא התיישבה בעצמה על האסלה, היא התחילה לדרוש "משהו לקרוא". כמו אבא.
עניין השירותים לא הסתיים בזה. באיזה שהוא שלב, אחרי שהלכה לגן וראתה כל מיני גמדונים בגילה מטילים את מימיהם מתוך מתקן פיזיולוגי שונה משלה, החלה בתי לגלות עניין בהבדל בין אברי מין נשיים לגבריים. בחנות הצעצועים היא התעקשה שנקנה לה בובת בן שיודעת לעשות פיפי, וחשבתי שזה יספק אותה. אבל אז, בעודי יושב בשירותים בניסיון נואש להסתיר את נכסי בחומרי הקריאה, החלה הילדה לחקור אותי ללא הרף וניסתה להציץ. באותו יום טבענו מושג חדש בביתנו: פרטיות!
הסברנו לה שיש עניינים ואיברים שהם פרטיים ושמורים לכל ילד-ילדה, איש או אישה, לעצמם. היא הנהנה, ואני חגגתי את נצחוני למשך יומיים. אבל בפעם הבאה שהיא ישבה בשירותים ואני התלוויתי אליה כרגיל כדי לעודד, לשמש חברה ולעזור בפרצדורה, היא הביטה בי ודרשה: "תצא. פה זה פרטיות".
כדי להימנע ממוסר כפול - יצאתי. המחיר הוא שבכל פעם שהיא שם, חבילת נייר טואלט נחתכת לפיסות קטנטנות ומתפזרת על הרצפה (זה במקרה הטוב. במקרה הרע היא זורקת הכל לאסלה, מוסיפה כמה חפצים מעניינים מחדר האמבטיה, מורידה את המים ועושה סתימה) ספרים הופכים לאוריגמי, הסבון בוכה מאוד. בקיצור, אנרכיה, וכמות יערות הגשם שהילדה כבר חיסלה תהפוך בקרוב את ברזיל למדבר צחיח.
אבל הבעיה היא שבדיוק אחרי יומיים, היא דווקא זו שפיתחה מוסר כפול. עכשיו היא שועטת פנימה מיד כשאני מסתכל על דלת השירותים, מתיישבת על הריצפה ומודיעה לי בחביבות: "אני נשארת איתך פה. זו פרטיות", ומסרבת לקבל את הסבר אבן-שושן לגבי משמעות המילה.
אלה רק דוגמאות. ויש עוד המון. אבל כנגד זה – יש גם את הרגעים המקסימים שאתה רואה אותה וברור לך שהיא שלך.
אני ממולל שיער מגיל אפס. אשתי מצצה אצבע עד גיל מאוחר. איך הילדה נרגעת? אצבע בפה ויד שנייה בשיער. אני רואה אותה נכנסת לחדר ובוחנת את הסובבים, מחפשת את הנישה הנכונה בשבילה – ואני רואה גירסה קטנטנה של אשתי.
אני שומע אותה קוראת לאחותה הקטנה בשמות חיבה מטופשים ומתוקים, ואני יודע שהיא שלי. היא עקשנית, ומקסימה, ותמירה ומורכבת – בדיוק כמו זו שהתחתנתי איתה. אבל יש לה צחוק ענק ומתגלגל וכף רגל ברוחב של לביבה. כן, זה מאבא.
היא בקושי ישנה וקשה לה להירדם. אמא! היא חשדנית לכל אוכל חדש. אבא (בילדותו, לצערי אני כבר בולס הכל). היא אמנותית ויש לה יכולת ריכוז אדירה לציור, הדבקות, גזירה וכו'. אמא! היא אוהבת ספורט. אבא! אבל גם אמיצה כשזה מגיע לטיפוס על אובייקטים גבוהים ומפחידים. אמא!
ואז מגיעה אחותה הקטנה. כבר מעת שנולדה ניכר שהיא הפוכה לגמרי כמעט בכל. ועדיין אפשר לראות גם בה את עצמנו בצורה כה בהירה. כל היום מחייכת. אבא. מסתפקת במועט. אמא. מתה על אנשים. אבא. מתוקה. אמא. נואמת ג'יבריש דגולה. שנינו.
הכי מצחיק זה העיניים. לגדולה יש עיניים בצבע שלי ובמבנה של אשתי: גדול וירוק. לקטנה: המבנה שלי והצבע של אשתי. שקדי וכחול. לגדולה בבירור נכנסו גנים מאבא שלי. לקטנה, מאמא שלי.
ילד ראשון זה פלא, ולכן בהיריון השני אתה בטוח (ומקווה!) שייצא לך אותו דבר. אתה יודע בראש שזה לא כך, אבל אי אפשר להפנים שמה שיצא ראשון זה לא כל הפוטנציאל שלכם כזוג. ואז באה השנייה, וגם היא פלא, אבל אחר, והן כל כך דומות בצורה וכל כך שונות באישיות. והדמיון ביניהן מקסים. והשוני עוד יותר. ופתאום יש לך בבית שתי מראות ובשתיהן אתה רואה את עצמך, אבל בכל אחת יש תמונה שונה. נס.