"עד שלא יהיו לך ילדים לא תבין". מיתוסי הורות

סיפרו לך שבנות הן הכי של אבא, שאחרי הלידה אפשר להמשיך בחיים כרגיל, שיש בלב מקום ליותר מילד אחד? לאורן רוזנשטיין יש כמה דברים לומר לך בקשר לקלישאות של הורות

קלישאות על הורות יש מלוא החופן, והגיע הזמן – בעיקר בשם ההגינות שגבר אמור לנהוג במשנהו, אבל גם כי אולי המין הנשי גם צריך איזה ריאליטי צ'ק – לברור את המוץ מהתבן, השקרים מהאמיתות, התפוחים הרקובים מתותי הגינה העסיסיים.

 

"עד שלא יהיו לך ילדים לא תבין את האהבה הזו"

נכון, אבל גם את העייפות הנוראה, חוסר הזמן, הוויתורים והעובדה שזה לא ייגמר לעולם. בניגוד למה שהחברה מטיפה, והטבע לוחץ, ילדים הם בפירוש

לא לכל אחד, לפחות ברמת איכות החיים. יש מי שילדים ממלאים אותו בתוכן, ויש מי שהם מפריעים לו לעשות המון דברים שהוא מאוד אוהב. אז נכון שאתה מטורף עליהם, אבל אם היה להם כפתור של און-אוף היית מחבב אותם אפילו יותר.

 

"בנות הן של הכי אבא"

לא נכון. לבת שלי ולאשתי יש סימביוזה מטורפת. בתי לא נרדמת בלי שהיא מסלסלת את שיערה של אשתי. היא תמיד מוכנה להתחבק איתה ולהתנשק איתה. אלי יש לה פרצי חום רגעיים ונפלאים, אבל גם אמירות "נהדרות" כמו "אתה לא חבר שלי", או "אתה אבא של מישהי אחרת. לך לבית אחר". כנראה שמדובר רק בדבר עונתי, כי בתי בת החצי שנה דווקא זורחת כשאני מופיע בחדר, אבל נכון לגיל שלוש לפחות (הגיל של בתי הבכורה) – אשתי היא המלכה של הבית.

 

"אפשר להמשיך בחיים כרגיל, לצאת, לבלות, לא להיות כבדים"

כן, אין ספק, הצגת חצות בדרייב-אין עם הילדות - זה הבילוי היומיומי של כל ההורים. אם אתם רווקים ואיזה הורה מנסה למכור לכם את הלוקש הזה, אל תאמינו לאף מילה. הוא רוצה שתחלקו איתו תא בבית-הסוהר. במציאות, הילדים לא יתנו לכם לצאת מהבית לקולנוע אז תשקיעו בפלזמה. ואחרי פעם או פעמיים שהם יסכימו להישאר עם בייביסיטר הם יבינו שהלכתם לבלות בלעדיהם ויותר לא יתנו לכם.

 

"צריך כפר כדי לגדל ילד"

נכון. ורצוי כפר חב"ד, שגם יהיה להם ניסיון. ואגב: משפחה זה בפירוש לא כפר. זה שיש קרובי משפחה זה לא מבטיח כלום. הסבתות של ימינו אוהבות שופינג יותר מחיתולים. אם אתם בונים על בייביסיטינג קבוע (שירות שההורים שלכם בטח קיבלו מהסבתות שלכם כשהייתם קטנים), סביר שתתאכזבו. הסבתא המודרנית תעדיף לקנות מתנות יקרות ולהרוויח כך את חירותה.

 

"יש בלב מקום ליותר מילד אחד"

מפתיע, אבל נכון. את הילדה השנייה שלי עשיתי מסיבה אחת ויחידה: כדי שאחותה לא תגדל לבד. מניסיוני, ילדים יחידים קצת לא מחוברים למציאות (אופס, הנה עוד קלישאה) כי הוריהם עושים להם פולחן אישיות אין סופי. ברגע שיש ילד שני והפסיכוזה ההורית מתחלקת בין שניים או יותר ילדים, הכל נכנס לפרופורציה והילדים יותר מאושרים, לומדים להתחלק, לומדים להיות סבלניים, ועוד תכונות מפוארות. אבל מבחינתי, הילדה הבכורה היתה עולם ומלואו ופשוט לא יכולתי לדמיין שאוהב גמדון נוסף, שלא לומר אפרנס אותו.

 

כשבתי הקטנה נולדה, אכן לקחו חודשים ספורים להבין למה ילד נוסף זה צעד טוב. במשותף, שתיהן התעוררו 13 פעמים בכל לילה. קרנבל של צעקות. אבל, האמת היא שהתאהבתי בה הרבה יותר מהר משהתאהבתי באחותה. אל בתי הבכורה לקח לי הרבה זמן להתרגל, אולי חצי שנה. בקטנה התאהבתי מהר מאוד, ועכשיו אני לא יכול לדמיין את החיים בלעדיה. מאוד מגניב שבכל רגע נתון יש איזה ילד שאפשר להשתעשע איתו. עד עכשיו הייתי צריך לחכות בסבלנות שהוד מלכותה תסיים כל מיני פעילויות מיותרות שאינן לשחק איתי (לישון, לאכול, גן, לצייר, טלוויזיה). עכשיו אני פשוט חופן אותן לסירוגין.

 

"אחרי הלידה אין זוגיות"

ובכן, בתיאוריה יש איזו זוגיות, וגם משיכה, ואהבה - אבל אין זמן לנשום. הפיצוי הוא חום, אהבה וחיבוקים משתי קטנות-מתוקות-נוצתיות. שווה.

 

"שני ילדים זה הרבה יותר מכפול מאמץ"

פשוט לא נכון. לוגיסטית כשבדיוק צריך להרים אותם עם תיקים זה אולי מסובך, אבל בינינו – עם ילד אחד אתה עסוק משש בבוקר עד תשע וחצי בלילה פלוס יקיצות ליליות, ועם שני ילדים זה אותו כנ"ל. היממה נשארת 24 שעות. איך מסתדרים עם שלושה אין לי מושג, כי יש רק שני סטים של ידיים לשני הורים, אבל אולי פעם אני אוכל לדווח.

 

"למה שאצא לעבוד אם הכסף ילך למטפלת?"

כי יש כאלה שצריכים את זה למען שפיותם, אבל שיהיה ברור שאי אפשר לצאת מזה טוב ותמיד יהיה חסך. אתם בעבודה, תמיד תרגישו שאתם מבלים פחות מדי עם הילדים. אתם בבית כל הזמן, המוח מתייבש, לא פוגשים מספיק אנשים, הקריירה נעצרת, וזה יכול לשעמם (גם עבודה זה לרוב משעמם. אמרתי לכם, אין פיתרון קל).

 

"איזה כיף לנשים - הלוואי עלי חופשת לידה"

יה, רייט. ראו סעיף קודם והעצימו פי מאה. אחרי שלושה ימים כל גבר בחופשת לידה כבר ייחל למותו, אם, כמובן, הוא לא קיבל התקף לב עוד קודם, כשהתינוק החל לצרוח והוא לא ידע כיצד לבלום את הזוועה.

 

"הלוואי שיכולתי להניק למרות שאני גבר"

האמת? כן! זה כל כך מקרב לתינוק וזה כלי כל כך פשוט להרגיעו, שהמחיר של מריטת פטמות הוא מחיר די קטן. מצד שני, את הפנטזיה של "אם הייתי אישה היית כל הזמן מלטף את עצמי" ממש אין לי. גבר עם שדיים זה פשוט איכס. אני מוותר.

 

• אורן רוזנשטיין הוא אבא לשתיים, מתגורר עם משפחתו בארה"ב, מחבר הספר: "מזל טוב, אתה בהריון".