"אז מה עשית כל היום?" שאלה אשתי אתמול בערב. "לא יודע", אמרתי. "היום עובר כל כך מהר, לא הספקתי לעשות כלום".
אשתי העיפה בי מבט משונה ואמרה: "אני מבינה שלא הספקת להחליף את הנורה בחדר הכביסה". אני מחליט לא להיעלב. "מחר אני אחליף אותה, אין לי כוח עכשיו", אמרתי, והתעלמתי מהמבט הספקני שלה. איך באמת שכחתי את הנורה המחורבנת הזאת, המשימה היחידה שהייתה לי היום?
אולי זה יפתיע כמה מכם, אבל גם שפע של זמן צריך לנהל. יש ספרים רבים שעוסקים בניהול זמן בעבודה. אין אפילו ספר אחד שעוסק בניהול זמן בתקופה
של אבטלה מאונס. שום דבר לא מכין אותך ליום ריק ממשימות, ולשקט הבלתי נסבל של הבית הריק.
בתקופה הראשונה של האבטלה לא הרגשתי את זה. הייתי עסוק. כבר סיפרתי לכם – מילאתי את הזמן בפגישות עם מנהלות של חברות השמה, שהפנו אותי לרשת החברתית שלי, שמצידה סידרה לי עוד פגישות שלא יצא מהן דבר.
אחרי שני ראיונות עבודה הזויים במיוחד עם יבואן מכסחות דשא ובעלים של חברת הפצה למגבונים לחים, החלטתי להירגע. אני יכול להישאר קצת בבית, ולחכות להזדמנות שתבוא. והיא תבוא. אני משוכנע בזה. בינתיים, אמרתי לעצמי, אוכל לעשות סוף סוף דברים שתמיד חלמתי לעשות.
לא לקח זמן רב עד שגיליתי להפתעתי שאין ברשימה שלי שום דבר מרתק ומסעיר. ודווקא ניסיתי. ספרים, למשל – רשימת ה"חייבים לקרוא" שלי כוללת עשרות ספרים שקניתי במשך השנים. אבל איך אפשר לקרוא ספר בבית ריק בשעות הבוקר?
יש לי גם אוסף ענק של קלטות וידיאו מאובקות שהכנתי "לתקופת הפנסיה". והנה, ה"פנסיה" הגיעה, ולי אין פנאי נפשי לראות סרטים ישנים לבדי בבית. האמת היא שגם כשניסיתי פעם אחת לראות איזה סרט של היצ'קוק, גיליתי
שיותר משאני מוטרד מהרוצח הפסיכופט, אני חושש שמישהי מהשכנות תדפוק בדלת ותגלה שאני רואה סרט באמצע היום.
גם התוכניות המרגשות שתכננתי, כמו צביעת חדר השינה בצבע רומנטי יותר מהסיד הלבן המתקלף; ניקיון המזווה שמכיל קופסאות שימורים ממלחמת המפרץ הראשונה; או סידור חדרו של הבן הגדול, שגר כבר מספר שנים בחו"ל אבל חדרו נראה כאילו הוא חוזר עוד רגע מהתיכון – התגלו כמסעירות באופן תיאורטי בלבד.
עובדה, עברו כבר כמה חודשים, ואני עדיין דוחה אותן מיום ליום. אפילו משימה פשוטה יותר כמו לקחת את בובי לקבל חיסון אצל הווטרינר התגלתה כמשימה בלתי אפשרית. הנה, אפילו את הנורה השרופה לא הצלחתי להחליף.
ר' חברתי היא פסיכולוגית. "אתה לא מצליח לעמוד במשימות האלו", היא אומרת, "כי אתה לא מוכן להשלים עם המציאות שבה סדר היום שלך מורכב ממשימות מביכות ומשפילות שכאלה, לדעתך. החלפת נורה, לדוגמא, מנציחה את מצבך העלוב, לדעתך".
"למה את חוזרת על המילה "לדעתך" פעמיים?", אני אומר בכעס. "לדעתך אני צריך להיות גאה שאני אחראי בבית על החלפת נייר הטואלט והכנסת הקוביות הקטנות האלו למדיח?"
"כשתפסיק לרחם על עצמך", אומרת ר', "תוכל להתחיל להרוויח מהתקופה הזאת. אתה יודע כמוני שהמציאות היא בעיני המתבונן".
היום אחר הצהריים התברר לי שגם קלישאה פסיכולוגית יכולה להיות אמיתית. המציאות היא באמת בעיני המתבונן.
זה התחיל רע. כשכבר החלטתי להחליף את הנורה בחדר הכביסה, גיליתי שאזלו הנורות להחלפה בבית.
אני לא יכול שוב לעמוד במבט הזה של אשתי. מזל שהאוטו נשאר בבית. אני מציץ בשעון. עד שאשתי תחזור אספיק לקנות נורות חדשות בחנות כלי העבודה שבמרכז המסחרי, להחליף את הנורה ואולי להכניס גם את הצלחות למדיח. נראה.
כשנהגתי במכונית במורד הרחוב ראיתי את האיש. הוא עמד בקצה המדרכה, סמוך מאוד לכביש. כשחלפתי על פניו הספקתי לראות שהוא נשען על קביים וידו מנופפת למשוך את תשומת לבי. העפתי מבט במראה הקדמית. ראיתי שהוא שומט את ידו, מתחיל לצעוד לאט ומדדה על קביו בצליעה כבדה.
אני חושב שבימים רגילים הייתי מדחיק את האיש מיד ממחשבותיי. מי רוצה להכניס נכה עם קביים למכונית שלו. אבל הימים הם לא רגילים. המשכתי בנסיעה עד לכיכר שבהמשך הרחוב, הקפתי אותה וחזרתי על עקבותיי. כשהבחנתי בו ביצעתי סיבוב פרסה ונעצרתי לידו. "בוא, כנס," אמרתי.
"יש מגיע עד רמזור?" הוא שואל במבטא רוסי. אני עונה בחיוב והוא נכנס בטרחה גדולה, קודם קב אחד אחר כך השני ואחר כך הרגל הבריאה ואחריה הוא מושך פנימה את הרגל הפצועה.
אני יושב בסבלנות עד שהוא נכנס כולו ומתמלא בינתיים בהערכה עצמית על טוב לבי ונדיבותי הרבה. אני לא כמו כל אלה שרואים זר שוכב ברחוב ואפילו לא ניגשים אליו, הנה, אפילו התגברתי על הסלידה הטבעית שלי ממגע עם נכה. ממש אמא תרזה.
"מה עושה אדון? אולי צריך עובד?" הוא שואל. אני מתעניין בכישוריו. מסתיר את העובדה שגם אני מחפש עבודה.
הוא עבד בבנייה אצל קבלן, צנח מסולם גבוה, ממש כמו "פרשוסט"' בלי מצנח, וריסק את רגלו. הוא מחפש עבודה פשוטה כמו רישום מלאי במחסן או משהו כזה. אני אומר שאני עובד בענף אחר, ועוצר על פי הוראתו במפרץ תחנת האוטובוס ברחוב הראשי.
לפני שהוא יוצא אני אומר, בניסיון אחרון לסחוט מחמאה, "החיים בטח נורא קשים, עם כל החארות האלו שרואים אותך ולא עוצרים". "למה אומר ככה חארות?" הוא אומר ונועץ בי מבט מופתע, "אנשים טובים לוקח אותי תמיד. תשעים ותשע אחוז לוקח".
פניו המופתעות של האיש, שהמציאות בתודעתו נדיבה ומאירה לו פנים, ליוו אותי כל הדרך לחנות של מוישה במרכז המסחרי. החנות היתה מלאה בקונים סבלניים, ידידותיים ומלאי עניין בברגים, בוקסות, דיבלים, מסורים, כלי עבודה ומוצרי חשמל שמעולם לא הקדשתי להם אפילו מבט.
הסתובבתי לי בין המדפים, מעמיס לתוך סלסלת פלסטיק אדומה, נורות בעוצמות שונות, מסמרים גדולים וקטנים, מפתח שוודי ענק ופנס זעיר. בחיי, איזה מקום מופלא. ר' הפסיכולוגית צודקת. לא ידעתי שאפשר להתרגש כל כך ממקדחה רוטטת.
בשבוע הבא: אות משמיים