כל ההתחלות: עם קצת עזרה מחברים

"היה יום חלש יחסית", אמרה מיכל. "רק שלושה בחורים התחילו איתנו במשך כל היום, אם לא מחשיבים את המוכר בפיצוציה". ואז הרגישה לפתע עקצוץ מוכר בלחי. "מישהו מסתכל עלינו". סיפור

מיכל ניקרה בסלט הסינתטי שלה בהבעה של גועל. "נראה לי שהם השתמשו בעלים של צמחי הפלסטיק מהלובי במקום חסה".

 

נטע גיחכה לתוך הקפוצ'ינו שלה והניחה אותו בקול נקישה. "נו, אז תאכלי משהו נורמלי", אמרה לחברתהּ. "אולי זה יפתיע אותך לשמוע, אבל בתי קפה מגישים עוד דברים חוץ מסלט".

 

"איך הייתי יורדת עכשיו על פונדנט שוקולד", נאנחה מיכל. "עם כדור גלידה בצד...".

 

"נו, אז תזמיני".

 

"קל לך להגיד", אמרה מיכל בקול מאשים, "לא כולנו רזות כמוך, בלי להתאמץ. אני אשנא את עצמי בערב במכון".

 

"נו, מגיע לנו איזה פינוק אחרי שהתרוצצנו כל היום", ניסתה נטע לשדל אותה.

 

"יש אנשים שלא יגדירו יום שופינג בקניון בתור 'להתרוצץ', יוּ קנוֹאוּ", אמרה מיכל בחיוך.

 

נטע רכנה קדימה. "אבל אנחנו יודעות איזו עבודה קשה זו באמת. חוץ מזה, רגשות אשמה על זה שאנחנו מגרדות את מסגרת האשראי שלנו שורפים המון קלוריות". היא טפחה בחיבה על ארבע שקיות הקניות שנשענו בעצלתיים על השולחן שלהן, כשלפתע חשה עקצוץ מוכר בלחייה.

 

"מישהו מסתכל עלינו", אמרה בקול שקט למיכל. בשולחן לא רחוק ישבו שני בחורים שהגניבו אליהן מבטים. אחד מהם, שמנמן ולא נאה במיוחד, הסיט את עיניו מיד כשהבחין בהן, אבל השני המשיך לנעוץ בשתיהן מבט יציב. הוא חייך, ושתיהן מיהרו להסתכל זו על זו.

 

"באמת היה יום חלש יחסית", אמרה מיכל. "רק שלושה בחורים התחילו איתנו במשך כל היום, אם לא מחשיבים את המוכר בפיצוציה".

 

נטע גיחכה שוב לתוך הקפה שלה. "אחד מהם קם", עדכנה את מיכל.

 

"מי?"

 

"זה השמן הנמוך המכוער. השמנמוּכוֹער".

 

הפעם היה תורה של מיכל לגחך. "יפה! חשבת על זה עכשיו?"

 

"ששש, הוא מגיע. תהיי נחמדה".

 

"היי בנות, אפשר לשאול אתכן משהו?"

הבחור התקרב אליהן בצעדים קטנים, כמו נידון למוות. הוא נראה נבוך ולחוץ, ופניו הרחבות ומכוסות החטטים היו אדומות. "היי", אמר בקול גבוה ממתיחות ובלע רוק, "אפשר... לשאול אתכן משהו?"

 

מיכל התחילה לענות, אבל נטע בעטה בה מתחת לשולחן והרימה את גבותיה באזהרה. מיכל שינתה את דעתה וחייכה. "בטח, איך נוכל לסייע?" שאלה אותו ברשמיות.

 

"אני וה... חבר שלי, שם", החווה במגושם לעבר השולחן ממנו בא, "תהינו...", הוא העביר יד מהוססת בסבך תלתליו, "אם כדאי לי להסתפר. אני חושב שכן, אבל תומר חושב שדווקא יפה לי ככה". הוא הפך מודע לעצמו והפסיק למולל קווצות שיער. "אז רציתי... אם לא אכפת לכן... לקבל חוות דעת נשית".

 

נטע בחנה אותו בביקורתיות. השיער היה ללא ספק הקטנה שבבעיותיו, ובכל זאת, גם שינוי קטן לטובה יכול לעזור. "אני אומרת שתסתפר", אמרה בהחלטיות. "ומה את אומרת?". מיכל הנהנה בהסכמה.

 

"תודה", אמר הבחור ונראה מופתע מעט שהן לא גירשו אותו עדיין. "אני רונן, דרך אגב. איך... איך קוראים לכן?"

 

הם המשיכו לדבר עוד כמה דקות, ורונן הנהן בריכוז בכל פעם שאחת מהן אמרה משפט סתמי, כאילו חייו תלויים בכל מילה. המבטים שנעץ בהן היו מאולצים ולא נוחים. הבחור השני נשאר לשבת במקומו לאורך כל השיחה, ונטע חשבה שזה קצת מוזר. הוא בחן אותם בעניין מרחוק, כאילו צפה בערוץ המדע.

 

"טוב, שמחתי להכיר", אמר רונן לבסוף, ונראה שהוקל לו שהשיחה הסתיימה.

 

"גם אנחנו", אמרה נטע בעידוד משועשע, ורונן הסתובב וצעד במהירות לעבר השולחן בו חיכה חברו. הם החליפו כמה מילים מהירות, ורונן הלך משם.

 

"השני עדיין מסתכל", אמרה נטע ולגמה מהקפה המתקרר שלה.

 

לפתע קם הבחור ממקומו בזינוק פנתרי

הוא בחן אותן עוד כמה רגעים ארוכים של שתיקה. "משהו כאן מוזר", אמרה נטע והתנועעה במקומה בחוסר נוחות. לפתע קם הבחור ממקומו בזינוק פנתרי וגמא את המרחק ביניהם במהירות.

 

הוא עמד ביניהן בנינוחות, נשען מעט אחורה, ובחן אותן בריכוז: קודם את מיכל, ואז את נטע, והן הרגישו מבוכה קלה תחת המבט.

 

"רציתי להודות לכן", אמר.

 

"להודות לנו?", שאלה נטע בהפתעה.

 

"כן". לרגע שתק, ומיכל כמעט התפתתה לשאול אותו מה הן עשו שזיכה אותן בתודה.

 

"הייתן מאוד נחמדות לרונן, וזה היה יפה מצידכן, כי יכולתי לראות שאתן לא ממש מעוניינות ובכל זאת לא גירשתן אותו", אמר למיכל.

 

"כן, אנחנו מאוד נחמדות", אמרה נטע. הבחור חייך והפנה אליה שוב את תשומת ליבו.

 

"בגלל זה בחרנו אתכן", אמר בהתגרות.

 

"אז איך זה שהשארת את החבר שלך לבד מול שתינו?", דרשה מיכל לדעת.

 

הוא הסתובב אליה. "הוא לא חבר שלי", אמר בהתנצלות מעושה, "אני המדריך שלו. אני מאמן אותו במיומנויות בסיסיות שהוא צריך בשביל לדבר עם נשים. בסך הכל אתן לא מרתיעות יותר מדי, נכון?", הבזיק חיוך לעבר נטע.

 

"מה, אתה כמו וויל סמית' בסרט היצ'?", שאלה נטע בחיוך.

 

"משהו כזה", חייך תומר בחזרה, "רק עם אוזניים יותר קטנות". נטע ציחקקה והעבירה יד בשיער.

 

"אז מה, אנחנו סתם מטרות אימון בשבילך?", שאלה מיכל הנעלבת.

 

"ממש לא", אמר תומר. "אמנם עזרתן לרונן לחזק את הביטחון העצמי שלו, אבל עכשיו כשאני לא בתפקיד", המשיך בטון מתגרה, "אני מוכרח להגיד ששתיכן מאוד מוצאות חן בעיניי". הוא הסתכל ישירות בעיניה של נטע - "ואני אשמח לקבל את המספר שלך".

 

"לתת את המספר שלי למדריך להתחלות?"

נטע בחנה אותו ונשכה את קצה הלשון. "לתת את המספר שלי למדריך להתחלות? מי אמר שתתקשר אלי בכלל? הרי רק היום התחלת עם עוד 30 בחורות!".

 

"זה בכלל לא נכון", אמר תומר בעלבון מדומה. "זה לא כאילו שאני צריך להוכיח משהו, לעצמי או למישהו אחר. אני מתחיל רק עם הבודדות שמעניינות אותי באמת", הוסיף וקרץ.

 

נטע הסמיקה קצת ואז רשמה את המספר שלה על מפית, קיפלה לשניים והגישה אותה לתומר.

 

"טוב, שמחתי מאד להכיר אתכן, בנות", אמר תומר, החיוך הממזרי לא מש מפניו, "ואני אשאיר אתכן לרכל עלי עכשיו". הוא לקח כמה צעדים אחורה עם הפנים אליהן. "ביי נטע", אמר ונעלם בתוך ההמון.

 

הבנות חיכו עוד כמה שניות לפני שהתחילו לדבר בהתרגשות.

 

"איזה ק-ט-ע!", אמרה נטע.

 

"איזה בחור מוזר", ענתה מיכל.

 

"גבר-גבר, אה? קצת נמאס מכל הילדים שלא מבינים כלום בנשים".

 

"את סתם מתלהבת כי הוא מדריך התחלות", האשימה מיכל.

 

"ואת סתם מקנאת כי הוא התחיל דווקא איתי", נטע לא נשארה חייבת, אבל הקפידה על ארשת מבודחת.

 

מיכל נאנחה. "נו, יש בזה משהו. אז אולי בכל זאת כדאי שלא אזמין את הפונדנט".

 

 

תומר חלף על פני המאבטח ואיתר את גבו הרחב של רונן על המדרכה ליד מפרץ החניה. הוא נעמד לידו והשניים החליפו חיוכים מנומסים.

 

"אז כמה אני חייב לך?"

 

"150. זה התעריף לשעה".

 

רונן קיפל את השטרות והכניס אותם לכיס. "היה מוצלח היום", אמר וחיפש במבטו מונית.

 

"כן", הסכים תומר, "קיבלתי שישה מספרי טלפון". הוא בחן את פניו חסרי החן של הגבר השני בהערכה. "אתה באמת מוצלח".

 

רונן חייך. "זה מה שאני עושה. הכל טמון ברושם הראשוני". הוא פתח את דלת המונית שעצרה לידו ופנה שוב אל תומר. "ואתה מוזמן לתת את המספר שלי לחברים שלך שצריכים מלווה שיגרום להם להיראות טוב".