יתד נאמן

מריאן פיית'פול ממשיכה להיות נאמנה לעצמה. באלבומה החדש, המוגדר כ"עשרה שירים לאוהבי מוזיקה", היא מזמינה אורחים נכבדים כדי שייצקו איתה חיים חדשים לשירים ישנים. גם כשתרומתם מינורית, הנוכחות של פיית'פול מחפה על כך

 

מריאן פיית'פול נאמנה תמיד: לעצמה, לרמה שהציבה, להליכה בדרכה רק עם מי שהיא בוחרת אישית. באלבום החדש, "Easy Come Easy Go", מצטרפים אליה אנשים ששווה ללכת אתם, והתחנות בדרך נבחרו גם הן בקפידה. ב"עשרה שירים לאוהבי מוזיקה", ככותרת המשנה של האלבום, מוליכה אותנו פיית'פול דרך שירים של אגדות כבסי סמית', דיוק אלינגטון ודולי פארטון, לצד בחירות מפתיעות כמו שירים של נקו קייס (מלהקת "The New Pornographers"), בריאן אינו, רנדי ניומן ולהקות האינדי המעולות "The Decemberists" ו-"Espers".

 

לצדה צועדת בגאווה נבחרת מנצחת של מבצעים שמלווים את קולה הסדוק: ניק קייב, קית' ריצ'רדס, רופוס וויינרייט ואחרים. גם להקת הבית היא הרכב חלומות שרק פיגורות ברמתה של פיית'פול יכולות לגייס בהינף מיקרופון: ג'ים ווייט האוסטרלי בתופים, גרג כהן בבאס ועיבודים, וורן אליס בכינור ומארק ריבו בגיטרה. ללקק את האוזניות.

פיית'פול. מקליטה אלבומים גדולים לארוחת בוקר (צילום: Patrick Zwirck)

 

פיית'פול היא המארחת האגדית במסיבה הכי מדוברת בעיר. כולם רוצים לקבל הזמנה, ולו רק כדי להתחכך בה מקרוב, גם אם אין לחיכוך כל ממשות, גם אם שיתוף פעולה עם שון מארשל (Cat Power) מסתכם בקול רקע בלתי מורגש, כמו זה שהקליטה השנה לאלבומו האחרון של Beck. גם ניק קייב, קית' ריצ'רדס וטדי תומפסון מתפוגגים אל הרקע ואלמלא היו רשומים בחוברת, לעולם לא הייתם יודעים שהם שם.

 

בגירסה האמריקאית, שכוללת גם די וי די ולמרבה הצער אינה מיובאת ארצה, אפשר לשמוע גם את ג'רוויס קוקר, שון לנון והאחיות מק'גריגל (אימו ודודתו של וויינרייט) בשירים של מוריסי, ג'קסון סי פראנק ו-"Black Rebel Motorcycle Club" (בין היתר). הכנסת האורחים נדמית ביותר מדי שירים כהתייצבות באולפן בשביל הרזומה - ובאמת, איזה זמר יסרב להזמנה לשיר באלבום של מריאן פיית'פול? - ומחזקת יותר את מדד אגדת המוזיקה של פיית'פול מאשר את האלבום עצמו.

 

מזל שפיית'פול ולהקתה כאן, כדי להחזיק את הגל השני של ההאזנות לאלבום, אחרי שמפסיקים לשחק "מצא את הזמר הידוע במעמקי השיר". ככל אסופת חידושים, האלבום תלוי בפרשנות. "ארבעת המעבדים היהודים", כפי שהם מוזכרים בחוברת, עושים עבודה נפלאה ביצירת רוק-ג'אז-קברטי נעים ועוקצני ופיית'פול מאזנת את קולה הפגום בביצוע מלא רגש ודרמה. דווקא שירים נקיים מאורחים - "Down From Dover" של פרטון, "Solitude" של אלינגטון ו-"Easy Come Easy Go" של בסי סמית' - בולטים לטובה בביצועים מרוכזים ומרגשים שלה. בלי הסחות דעת היא הטובה מכולן.

 

רק שני אורחים מרשים לעצמם לקום באמצע הסלון ולנער את השטיח: רופוס וויינרייט הנפלא שר אמנם קולות רקע בלבד ב-"Children Of Stone" של Espers, אבל צובע את השיר כולו בצבעים חדשים ועמוקים עם הטנור הנפלא שלו. השני, שגונב את ההצגה בכל אלבום בו הוא מופיע, הוא אנטוני האגרטי מ"אנטוני אנד דה ג'ונסונז".

 

יצירת הפאר המוחלטת של אסופת החידושים הזו היא ביצוע של פעם בחיים שמרביצים פיית'פול ואנטוני לקלאסיקת הסול "Ooh Baby Baby" של סמוקי רובינסון. שני הזמרים שולטים בכל נימה ורמז בשיר, בביצועים קוליים שמזכירים את ענקי הסול שכמותם כבר לא עושים היום (או כך חשבתי עד עכשיו). מגובים בעיבוד מדויק ומשוחרר של סטיבן ברנשטיין ובאותה להקת-על אגדית, פיית'פול, אנטוני וכנופייתם פושטים על השיר הזה במשך שבע דקות מענגות מאין כמותן. אנטוני תופס את מקומו כשותף מלא לביצוע, כך שזה דואט אמיתי, כשלעיתים פיית'פול תופסת דווקא את

הרקע ומשאירה לקול האדיר של אנטוני את מרכז הבמה. ככה שרים ביחד!

 

תרומת האורחים המכובדים למסיבה הזו אולי שולית, אך למרבה השמחה פיית'פול ושותפיה יודעים את מלאכתם. הם בחרו שירים מצוינים, הלבישו אותם מחדש במחלצות פאר והתהלכו בהם כאילו נתפרו למידותיהם. זה, בעצם, כל מה שאלבום חידושים צריך כדי להיות גדול, ומריאן פיית'פול מקליטה אלבומים גדולים לארוחת בוקר. זה רק עוד אחד מהם.

 

מריאן פיית'פול, Easy Come Easy Go, אן אם סי