7 קילו של הודיה: פולחן אמריקני שכולו עוף

ת'נקסגיווינג הוא פולחן אמריקני שגובל בפסיכוזה במקרה הטוב, ובהיסטריה המונית ברוב המקרים. אריאנה מלמד מנסה להבין מה יש לאומה המשונה הזאת עם תרנגול הודו, ומסבירה איך צולים אותו בלי להסתבך

ארבעים ושישה מיליון מסרו את נפשם בשנה שעברה, והכל כדי שבני האומה המשונה הזאת יגידו יפה תודה. משקלו של עוף לא גדול, ממין נקבה, הוא שבעה קילו, ולכן בחג ההודיה 2007 אכלו האמריקנים יותר ממאתיים חמישים מליון ק"ג של הודו אפוי, צלוי ומטוגן בסוף שבוע אחד - שמתחיל ביום חמישי האחרון של נובמבר, ונמשך עד שאחרון חובבי הבשר הזה מרגיש שנמאס לו.

 

את הסטטיסטיקה אפשר למצוא באתר של מועצת ההודו הלאומית של ארצות הברית, וכמו כל דבר במסורת של ת'נקסגיווינג, מחרדות-ביצוע של אמני מטבח, ועד למריבות משפחתיות שעובדו לסרטים ולטלוויזיה, לא מדובר רק בחג. זהו פולחן לאומי שגובל בפסיכוזה במקרה הטוב, ובהיסטריה המונית ברוב המקרים.

 

לא שמעו לבנג'מין פרנקלין

אולי הצרה הגדולה התחילה בכך שדווקא העיט הקרח נבחר כציפור הלאומית, בניגוד לדעתו של בנג'מין פרנקלין. במכתב לבתו קבל על כך: "תרנגול ההודו הוא עוף מכובד בהרבה ויליד אמיתי של ארצות הברית", קבע בגאווה: אלא שהילידים אליהם התכוון הם הודו-פרא, אלה שהתרוצצו במהירות עצומה בכרי דשא טבעיים ומלאי אינדיאנים, ואפילו ידעו לעוף. במכלאות של מפעלי הפסטרמה, ההודו המבוית לא עף. הוא פשוט גדל לו ומחכה לשחיטה השנתית הגדולה.

לפחות על אחד הם מרחמים. הנשיא בוש חונן את "פאמפקין" (צילום: אי.פי)

 

ורק חרדת הביצוע הולכת ומתגברת, כך נדמה. בימיו של פרנקלין, כל בעלבוסטע ממוצעת ידעה בדיוק מה לעשות כדי שהעוף ייראה מכובד גם כשהוא עולה על שולחן החג, וכדי שיהיה טעים ואפוי לתפארה בלי בעיות מיוחדות. אותה בעלבוסטע ידעה גם לפרק חצי פרה, למלא מעיים של כבש ולנחור כמו חזיר.

 

כיוון שרוב האמריקנים צורכים היום את הבשר שלהם מתוך מגשיות ארוזות יפה בניילון, שאינן מזכירות כלל את צורת החי המקורי, הודו הוא סוג של איום על שלוות נפשו של המבשל הביתי, ולפיכך נזקקים חוגגי הת'נקסגיווינג לאלפי מתכונים, טיפים, עצות בדוקות וקצת ווליום, כדי לעבור את המבצע בשלום.

 

והמבצע, צריך לומר, ראוי מאוד. לא רק לחג הזה, אלא לימים של כלכלה גלובאלית מתכווצת ואיומי מיתון, מפני שנראה אתכם משיגים שבעה קילו חלבון מן החי, בלי כולסטרול ועם המון ברזל, טרי לגמרי ובריא במיוחד, ב–250 שקל או פחות מזה. גם כשמורידים את משקל העצמות ואת שלוש השעות וחצי של חשמל-תנור שהעוף המכובד זקוק להן, עדיין הכי זול להגיד תודה בהודו.

יותר מ-250 מיליון ק"ג. הודו צלוי (צילום: אהוד קינן)

 

אסכולת פח האשפה

בין הידענים שמחרפים נפשם ואופים הודו לחג, יש שתי אסכולות מרכזיות. אחת דוגלת בהצטיידות בפח אשפה גדול מפלסטיק, והשנייה - בלצחוק על אלה שמצטיידים בו. בשתיהן יש הגיון רב.

 

חובבי פח האשפה עם המכסה אוחזים מבעוד יום ברגלי העוף ותוחבים אותו לפח. הם מוסיפים כוס מלח דק לפחות (כבר קרה שהשתמשתי בשתי כוסות, וההודו לא נעלב), מים קרים ושניים-שלושה מגשים של קוביות קרח. אפשר להשליך לפח גם כמה שיני שום לא קלופות, בצל יבש אחד קלוף וגבעולי סלרי, גרגרי פלפל שחור וכמה עלי דפנה, מתוך תקווה שטעמם של אלה ימצא את עצמו נודד מכוח האוסמוזה אל תוך בשר העוף, יחד עם המלח, וישביח אותו. מכל מקום, ההודו צריך לגור בפח מכוסה לפחות 12 שעות, ואחר כך, במאמצים משותפים עם הגברתן הביתי, מוציאים אותו משם, מכתירים אותו בשם Brined Turkey, מייבשים – וממשיכים כמו באסכולה השנייה.

 

האסכולה הזאת, אחרי שהיא גומרת לצחוק לאנשי הפחים, ממליחה קצת את העוף, מביאה אותו לטמפרטורת החדר, מכינה בצד קערה ובה כוס שמן, שתי כפות פפריקה, שתי כפיות אבקת שום ושתי כפיות אבקת בצל עימן מורחים את העוף – לא משליכים את מה שנשאר בקערית – ושולחת אותו לאשפוז בתנור שחומם ל-165 מעלות. בעצם, 163, שזו המקבילה הנכונה יותר ל-32 מעלות פרנהייט, הטמפרטורה המומלצת על ידי מועצת ההודו הלאומית – בחיי שאני לא ממציאה את זה – אבל התנורים שלנו, אתם יודעים, לא מדברים פרנהייט וההודים שלנו עדיין מתעקשים להגיד דווקא אדר-אדר, כך שההבדל, עם כל הכבוד, לא ממש משנה.

 

להפוך או לא להפוך?

כל מי שהתנסה אי פעם בצליית העוף יסכים על כמה עקרונות בסיסיים: כדאי להשכיב אותו בתבנית עם שולים לא גבוהים במיוחד (כך הטמפרטורה סביבו אחידה); רצוי, ובעצם צריך, לאפות אותו כשהחזה כלפי מטה – כך הוא לא יתייבש ויפתיע אתכם בעדינותו ובעסיסיותו – ומכאן שוב מתפצלות שתי אסכולות בשאלה הרת גורל: להפוך או לא להפוך?

 

ההופכים (אפשר לקרוא להם "אלה ששכרו את אלי האנה לחג"), יתייצבו ליד התנור כל חצי שעה' ובקרעכצן גדול במיוחד יסובבו את העוף בתבנית ויחזירו לתנור לעוד חצי שעה, וכך הלאה עד סוף האפייה. הלא-הופכים אומרים, השתגעתם? ומסתפקים בהברשת העוף בנוזלי האפייה שהצטברו בתנור ובקצת מנוזלי הקערה. הפעולה הזאת חיונית בכל מקרה, במיוחד בעופות המודרניים שחכמי ההינדוס הגנטי מגדלים אותם רזים יותר משנה לשנה. אם לא מברישים, מקבלים דבר יבש ומצומק וממש לא נעים.

 

ואם שומרים על הכללים הבסיסיים האלה, למרות הזרות והגדול המרתיע, אפייה של הודו שלם הופכת לאחת הפעולות הקלות במטבח, ומתאימה גם לטירונים גמורים: קונים הודיה-נקבה במשקל של 7 קילו. בטמפרטורת החדר, מורחים עליה פפריקה, שמן, שום ואבקת בצל – ואופים שלוש וחצי שעות בחום של 165 מעלות. הגברתן הביתי מוזמן להוציא את התבנית מהתנור, לחכות 10 דקות ולפרוס את העוף המכובד כמיטב יכולתו. אחר כך אפשר להגיד תודה להודים על נכונותם למות למעננו, ותודה לאמריקנים על הסיוע הצבאי והשיגעון הקולינרי החד שנתי שלהם. עוד 19 מליון הודים ימסרו את נפשם על שולחן סעודת הכריסמס, אבל אנחנו, ככל הנראה, נסתפק בסופגניות.