אכן, באותה כתבה הוצגה מנגד מאמנת אישית שהשכלתה בתחום רלוונטית, היא עוסקת בזה שנים רבות ואף הוכשרה לאמן. היא טענה שמאמן לא יכול להבטיח תוצאות. התוצאות תלויות במי שמאמנים אותו, ואם היתה מגיעה אליה רווקה בת 35 שמבקשת למצוא בן זוג, היא לא היתה מוכנה לאמן אותה. לשאלת המראיינת מה היתה מציעה לאותה בחורה לעשות השיבה המאמנת המוסמכת: "ללכת לטיפול".
שמעתי את המשפט הזה ובהתחלה התרעמתי מאוד. האם בגלל שבחורה הגיעה לגיל 35 והיא עדיין רווקה היא צריכה טיפול? הרי יש הרבה מאוד בחורות נשואות בגיל הזה שצריכות טיפול לא פחות מאותן רווקות שמחפשות בן זוג ומייחלות להקים משפחה. האם אפשר לקבוע נחרצות ולהכליל שכל בחורה שעברה את גיל 30 והיא עדיין לבד זקוקה לטיפול פסיכולוגי צמוד? האמת, כשאני חושבת על מה שעובר עלי בחיי היומיום, אני יכולה להגיד בוודאות שהתשובה לכך היא ללא כל ספק – "כן".
בחגים האחרונים טסתי לארה"ב. בפעם הראשונה בחיי ביקרתי בבירת העולם, ניו יורק. אחוזת התרגשות והמומה מהעיר התוססת הזאת ביקרתי בהרבה מקומות וכל כך רציתי לצלם ולהצטלם. בכל ערב כשחזרתי למלון ישבתי ועברתי על התמונות שצילמתי במצלמה הדיגיטלית שלי כדי לראות איך הן יצאו. לא הייתי מרוצה מאף תמונה, ובאופן שיטתי מחקתי תמונה אחר תמונה. ביום הרביעי שלי בניו יורק הבנתי שאם אמשיך למחוק את התמונות, לא תישאר לי אף מזכרת.
ניסיתי להבין עם עצמי למה אני חושבת שבכל תמונה אני נראית לא טוב, ובסוף זה היכה בי: למרות העובדה שמדובר בטיול בחו"ל ולא בצילומים לעמוד שער בעיתון אופנה נחשב, כל תמונה שהצטלמתי בה תרגמתי בראש ל"אם הייתי צריכה לשלוח אותה לבחור או לשים באתר היכרויות, האם הייתי יכולה להשתמש בה". בתמונה אחת השיער לא הסתדר לי, בתמונה שנייה מצמצתי, בתמונה שלישית לא הייתי מאופרת וכו'.
מה שעצוב בכל זה הוא שפעם לא חשבתי על הדברים בצורה כזאת. כשהייתי רואה את עצמי בתמונות, לא נראיתי לעצמי חריגה. אפילו החשבתי את עצמי בחורה נאה. אבל היום, בעידן ההיכרויות באינטרנט והרדיפה אחרי יופי מושלם, אני לא יכולה להרשות לעצמי לא להיות בעלת הופעה מרשימה בכל רגע נתון. עם תוכניות כמו "מהפך", "המראה" ודומותיהן, עם כתבות בעיתון על נשים שמנסות להישאר צעירות ועוברות ניתוחים פלסטיים בכל מיני מקומות שבכלל לא ידעתי שאפשר לנתח אותם, איך המחשבה שלי על עצמי כבן אדם רגיל וממוצע יכולה לא להתערער?
ומילא הייתי חושבת דברים כאלה רק על עצמי, הבעיה היא שזה גם משפיע על ראיית העולם שלי באופן כללי. בכל פעם שאני רואה בחורות נשואות שנראות סביר או אפילו מתחת לממוצע, ברחוב, בבנק, בסופר, בעבודה, בבריכה, בבתי קפה וכו', אני מיד חושבת לעצמי שאם הן היו צריכות לשים תמונה באתר היכרויות או לשלוח את התמונה שלהן לאיזשהו בחור, לא היה להן סיכוי למצוא בן זוג ל ע ו ל ם!
אני יודעת שזאת מחשבה מעוותת. הרי מה אני בעצם אומרת? שלבחורה שאולי לא יפה, לא רזה, לא מטופחת וכיוצא בזה לא מגיע לאהוב ולהיות נאהבת? לא מגיע לה שיהיה לה בן זוג ומשפחה? זאת מחשבה לא יפה וגם לא בריאה. היא אפילו מעוררת בי סלידה. אבל אני לא שולטת בזה; זה חזק ממני. כי גם אני, כשאני מסתכלת על עצמי במראה, כבר מזמן לא רואה את עצמי כפי שאני.
פעם לא היתה לי בעיה עם המראה החיצוני שלי. הטבע בהחלט עשה איתי חסד ונתן לי נתונים לא רעים בכלל. אבל היום אני רואה את עצמי דרך עיניים של הבחור הממוצע שמחפש מישהי מושלמת. וקרה לי לא פעם ולא פעמיים ששלחתי תמונה והבחור נעלם לו מסיבה לא ברורה.
מה לעשות שמושלמת אני לא? אבל היום אף אחד לא מנסה להכיר אותך בגלל מי שאתה. היופי שולט. האופי שמור למכוערות.
מעבר למחשבות הרעות שלי על עצמי ועל אחרים, נדמה שגם חוש ההומור שלי נפגע. בתור מי שמחשיבה את עצמה בעלת חוש הומור מפותח למדי, נוכחתי לגלות שהרבה דברים שמצחיקים אחרים, בכלל לא מצחיקים אותי. באחד מימי השישי ראיתי את התוכנית "שבוע סוף". אחד המערכונים שלהם היה סוג של סאטירה על תוכניות התחקיר למיניהן. הציגו שם בחורה שיוצאת לדייטים עם בחורים תמימים ולכאורה נראית חמודה ונורמלית. אבל מה מסתבר? שלבחורה יש מה שהם קראו לזה "אגס פתע", כלומר, כשהיא קמה ממקומה, היא חושפת ישבן ענקי מאוד. וכך מסבירים על "שיטות העבודה" שלה ואיך היא עובדת על אנשים: היא מצטלמת תמיד רק מאזור המותניים, מחכה בדייט לבחור כשהיא כבר יושבת על הכסא, והבחור התמים והמסכן נופל בפח שהיא טומנת לו. הגדילו לעשות כשהראו בחור ש"נפגע" מאותה בחורה, יושב בחושך כדי שלא יזהו אותו ואומר "בחורה כזאת צריכה ללכת לכלא".
אני מניחה שהרבה אנשים התפקעו מצחוק כשראו את התוכנית, אבל אותי זה בכלל לא הצחיק. נכון שהם הקצינו, אבל זה לא רחוק בכלל מהמציאות. בחורים ממש מרגישים מרומים כשהם מגלים שאורך השיער שלך קצת יותר קצר ממש שאמרת או ממה שראו בתמונה. כאילו זאת באמת סיבה טובה לפסול בחורה.
וכך אני מגלה מידי יום איך עוד משהו נוסף מתערער בי, איך המחשבה שלי כבר מזמן לא בריאה, איך ראיית העולם שלי לא תקינה, ואני מזועזעת מעצמי בכל פעם מחדש. המאמנת האישית בתוכנית של אושרת קוטלר צדקה: כשאני רואה מה נהיה ממני, ברור לי לגמרי שאני צריכה טיפול. טיפול שיוכל לעזור לי לקבל את עצמי כמו שאני ולהבין שגם לי כאדם ממוצע ורגיל מגיע להיות מאושרת. טיפול שיעזור לי לקבל בשוויון נפש את אותם בחורים שלא מוכנים לפגוש אותי רק כי לא שלחתי להם תמונה, או כי התמונה ששלחתי לא יפה בעיניהם, ולהבין שכל אותם אלה שערערו לי את הביטחון ולא רצו להכיר אותי, הם אלה שלא ראויים לי בכלל.
ואולי לא רחוק היום שההערכה העצמית וחוש ההומור שאבדו יחזרו, ואני אוכל לראות את הדברים באופן צלול, בריא ונכון. ובעיקר - אוכל להסתכל על עצמי במראה ולראות אדם יפה חיצונית ופנימית.