טוויטר, כמו חלק מכלי תקשורת חברתיים מקוונים אחרים (למשל, פייסבוק), הוא אמצעי לדיווח קצר על מצבך: מה אתה עושה, מה מצב רוחך או להעיר הערה על משהו מעניין שלפתע נתקלת בו, בטקסט, בתמונה או בקישור. בשילוב עם טלפונים סלולריים הוא הופך לאמצעי מאוד יעיל לדיווח ראשוני לעולם על אירועים מיד עם התרחשותם, ובאירועים חדשותיים כמו הפיגועים במומבאי, כלי כמו טוויטר הופך לנכס לכתבי ועורכי חדשות שמעוניינים למצוא מידע על אירוע בקצה אחר של הפלנטה - ומהר.
מיד עם שכיכת הדי הפיצוץ, הטוויטרים של עדים לפיגועים ומקומיים הוצפו בדיווחים מהשטח. ההצפה הייתה כה גדולה עד שבשלב מסויים הממשלה ההודית בעצמה ביקשה מהשירות להודיע למדווחים לחדול. אך כאן גם נעוץ הקוץ הגדול באליה שנקראת טוויטר, ובדיווח המבוסס על גולשים בכלל: אמינות המידע.
דיווח של גולשים, מה שקרוי גם עיתונות אזרחית, בניגוד לעיתונאים וכלי תקשורת ממוסדים החייבים בדין וחשבון לפני עורכיהם וקוראיהם ובעלי שם ופנים, נתון בידיו של כל אחד שמחזיק טלפון סלולרי וחשבון טוויטר.
הממשלה ההודית חששה (ובצדק) שגורמי הטרור שמאחורי המתקפה ישתמשו בכלי המקוון כדי להפיץ מידע שגוי ומסולף, ויגבירו את הפאניקה. אותה דילמה בדיוק עומדת בפני עורכי החדשות: האם המידע שקבלנו כרגע בטוויטר הוא אכן מהימן? ריבוי הטוויטרים היה מורכב, לצד דיווחים אמינים של עדי ראיה - משמועות, שברי מידע ופסולת. כך שטוויטר הוא אולי כלי דיווח מהיר ונגיש למדווח - אך לא אמין בהכרח, ולא נגיש לקהל הקוראים.
הגל השני של הצפצוף הבלתי פוסק בענייני מומבאי, כבר היה אחר: חלקו היה תגובות רגשיות לפיגועים, קריאות לעזרה ובעיקר הפניות לכלי תקשורת ממוסדים ומרכזיים ברשת, שכבר פרשו כתבים בשטח והביאו את הסיפור לאשורו, עם עבודת עיתונות קלאסית. טוויטר הפך לכלי שמהדהד את החדשות שהביאו כלי המדיה המסורתיים. טוויטר יצא מסיפור
הפיגועים במומבאי ככלי מקדם חדשות ודוחף אותן למרכז, אך לא ככלי תקשורת שמדווח להמונים.
וחשוב לזכור: טוויטר לא לבד. בלוגים של בלוגרים מקומיים הפכו גם הם לכלי עדכון לא פחות חשובים, לצד תמונות בפליקר וסרטונים ביוטיוב. המדיה החברתית הצליחה לשקף היטב ולהדהד אירועים טראגיים ויוצאי דופן, בדיוק כפי שהיא מצליחה לשקף את חיי היומיום הסוערים פחות ותחומי העניין המשתנים ללא הרף של מאות מיליוני אנשים, בכל יום אחר שבו בתים אינם מתפוצצים, ובני ערובה אינם נשבים.