לפעמים חו"ל הוא רק תירוץ

יש אנשים שנוסעים לכל מקום שבו קבוצת הכדורגל שלהם משחקת, יש אנשים שנוסעים אלפי קילומטרים רק כדי לעמוד מול המוזיקאי שהם אוהבים - וכולם יטענו שזו חוויה של פעם בחיים. ככה זה כשהתחביב שלך שולח אותך לחו"ל

פעם, כשהיו ימים בהם ממש לא היה לי מה לעשות (כנראה שזה היה לפני המצאת האינטרנט), הייתי מדפדפת באלבומי התמונות של ההורים שלי. רוב התמונות מהטיולים שלהם לחו"ל נראו אותו הדבר. הנה אבא ליד השעון האסטרונומי בפראג, הנה אמא ליד המזרקה ברומא. הנה עוד פעם אבא, ליד הקוליסאום, והנה סתם תמונה של מגדל פיזה, בלי אף אחד מוכר לידו.

 

היום, כשאני עוברת על התמונות שלי מטיולים לחו"ל, הן נראות שונות לחלוטין. תמונה אחת מראה אותי מרוחה בבוץ ועומדת מול במה ענקית. בתמונה אחרת, אני קופצת עם הידיים למעלה, בתוך ים של אנשים. חמישים תמונות אחרות הן של אנשים מזיעים, המחזיקים גיטרות, ולרוב לא ידוע מיהם.

 

אין ספק, התפיסה של חו"ל השתנתה במהלך השנים בתוך המשפחה שלי. אם פעם ההורים שלי היו נוסעים לחו"ל כדי לראות נופים ואתרים היסטוריים, היום אני נוסעת כדי לראות את הזמרים שאני אוהבת מופיעים, ועדיף בסצנת פסטיבל.

מזכרת מחו"ל באלבום התמונות של ניצן (צילום: ניצן מור) 

 

"זה כיף כי זה שונה"

כמוני, מסתבר, יש כמות לא קטנה של אנשים, שכבר לא קונים כרטיס טיסה בשביל לחוות את החוויה התרבותית של ארץ זרה, אלא בשביל לראות מופע בידורי בארץ זרה. לצד אנשים כמוני, שמתכננים טיולים לחו"ל סביב הופעות מוזיקה, יש גם כאלה שמתכננים טיולים אך ורק סביב משחקי כדורגל. אפילו שתחום העניין של השניים הוא די שונה, המטרה של הטיול דומה מאוד.

 

לימור וינטמן, סמנכ"ל תיירות יוצאת ב"צבר" מסבירה את המשיכה מאחורי ארגון טיול שכזה: "היום, כשאנשים נוסעים לחו"ל, הם מחפשים ערך מוסף. הופעה בינלאומית או אירוע ספורט היא חוויה הרבה יותר חזקה מכל טיול בעיר בירה שאתה חווה, לכן יש לזה ביקוש מאוד גדול".

 

עופר פרוסנר (26), סטודנט באוניברסיטת תל-אביב, מסכים איתה לחלוטין. "מה שכיף במשחק", אומר עופר, "זה שלא משנה מאיפה אתה - אתה משתלב. כולם צועקים, אתה גם צועק. כולם שרים, אתה גם שר, לא משנה מה, אתה שם".

 

מרוב שהוא נסע כל כך הרבה פעמים לחו"ל, עופר אפילו לא יכול למנות את כל המקומות שהיה בהם. מה שהוא כן יכול לספר, זה שהוא היה לפחות בשלושים משחקי כדורגל, כולם מחוץ לישראל.

 

מה כל כך מיוחד במשחק כדורגל בחו"ל?

 

"זה כיף כי זה שונה מהארץ, אתה רואה תרבות אחרת. במשחק שהייתי בו עכשיו, אז כולם מוציאים סנדוויצ'ים כאלה בבת אחת, ואוכלים אותם ביחד, ואתה מרגיש מוזר שאין לך את הסנדוויץ' הזה. וכולם מעשנים סיגרים עבים באמצע המשחק – משפחות שלמות. אפילו בדרך למשחק יש חוויות. נגיד, באנגליה, כולם לובשים את החולצות של הקבוצה. באיטליה, כולם לובשים חליפות ובגדים יפים. אי אפשר לדעת שהם אוהדי כדורגל, יכול להיות שהם הולכים להצגה או למסעדה".

 

המשחק הראשון אותו ראה עופר, היה בגיל בטיול בר-מצווה שהוא עשה עם אחיו ואביו. "אפילו עוד לא אהבתי כדורגל", הוא מספר. "אבא שלי לקח אותנו לראות משחק באנגליה של טוטנהם נגד נוטינגהם. אני לא אשכח את המשחק הזה בחיים. חזרתי מת על כדורגל. זה המשחק שבגללו אני אוהב כדורגל היום".

 

מאז, כל טיול שהוא מתכנן חייב לכלול משחק כדורגל. זה לא אומר שהוא מתכנן את הטיולים שלו במיוחד סביב המשחקים, אבל לא יהיה מצב בו הוא יהיה בטיול, מבלי לראות משחק. "בטיול האחרון שלי, טסתי עם המשפחה לברצלונה, ולא היה משחק שם, אלא רק במדריד. אז לקחתי טיסה פנימית זולה, קניתי כרטיס באיצטדיון, וחזרתי באוטובוס".

"לא משנה מאיפה אתה". כדורגל במילאנו (צילום: שרה ברושלה) 

 

ארבע פעמים בארמניה

בעוד שעופר בדרך כלל כולל בטיולים שלו משחקי כדורגל של קבוצות זרות, רונן (25) התל-אביבי מתכנן את הטיולים שלו סביב המשחקים של קבוצה אחת ויחידה - הפועל תל אביב.

 

"המחשבה לנסוע אחרי הפועל ת"א לחו"ל התחילה כשהקבוצה התחילה לשחק באירופה", הוא מספר. "הנסיעה הראשונה שלי הייתה בגיל 18 לטורקיה, לעיר גזיאנטפ שזה בגבול עם סוריה כמעט. זה היה טיול טרום גיוס שלי", מאז נוסע רונן כמעט כל שנה. שלא כמו אצל עופר, הנסיעות של רונן תלויות לגמרי בהפועל. "יש שיר מאוד ידוע של אוהדים", הוא מספר. "כל פעם שהפועל עוברת שלב, שרים: 'הפועל מה את עושה? אין לנו כסף לטיסה!'".

 

אבל מלבד העניין עם הכסף, נדמה שהאוהדים מוכנים לנסוע לכל מקום אחרי הקבוצה. "יש אוהדים שהיו ארבע פעמים בארמניה, כי הפועל שיחקה שם", מספר רונן וצוחק: "נראה לי שהאוהדים הם חצי מאוכלוסיית התיירים שם".

 

בעוד שהוא משתדל תמיד לטייל כמה ימים אחרי המשחק ולראות את המקום אליו נסע גם מבחינה תיירותית קלאסית, מספר רונן שיש אוהדים שטסים רק ליום של המשחק עצמו: "זה קרה בגלאזגו לפני שנתיים. הייתה ממש התלהבות לנסוע לקראת היום האחרון, המחירים גם ירדו, והרבה אנשים טסו בבוקר וחזרו בלילה. שילמו 700 דולר ליום של המשחק, וחזרו".

 

ומה בקשר לאנשים שלא אוהדים את הקבוצה אבל באים לחו"ל? פה רונן ועופר לא מסכימים. רונן מעדיף לנסוע בלי מלווים: "אנחנו לא אוהבים את הדבר הזה, את ה'טרמפיסטים'. אנחנו קהל די קנאי". לעומתו, עופר מספר שבארגנטינה הוא לקח את אמו ואביו לראות משחק של קבוצה מקומית: "אמא שלי לא ממש אוהבת כדורגל. יש לה בעל ושני בנים שרואים יותר מדי כדורגל לטעמה. כולם קפצו כל הזמן, והיא אמרה לאבא שלי 'תראה איך הם קופצים, זה לא ישבור להם את היציע?' בסוף היא נורא נהנתה. היא קנתה כובע וזמבורה, ותקעה בה".

 

עופר מסכם את חוויית הכדורגל בחו"ל במשפט אחד: "גם עבור מי שלא אוהב כדורגל, להיות במקום אחד ביחד עם 60 אלף איש זה אנרגיה מטורפת".

"עשרות אלפי אנשים זה אנרגיה מטורפת". רוק אמ רינג (צילום: ניצן מור) 

 

"בכיתי מהתרגשות" 

למרות שהיא רחוקה מלהיות אוהדת כדורגל, הדס גמזו (23), סטודנטית מיהוד, תסכים בוודאי עם עניין האנרגיות שיש באירוע רב משתתפים. "בגיל 12 בערך, נכנסתי ממש חזק לכל הקטע של המוזיקה האלטרנטיבית", היא מספרת, "והיה תמיד באמ.טי.וי או בעיתונים מחו"ל את כל הסיקורים של הפסטיבלים והכי רציתי להיות שם בעולם".

 

לפני שנה, ראתה הדס פרסום לפסטיבל רוק אים פארק שבגרמניה, והחליטה ללכת על זה. "זו היתה הזדמנות טובה, למרות שהייתי צריכה לנסוע לבד כי אף אחד מהחברים שלי לא מתעניין בזה מספיק כדי לטוס".

 

אבל גמזו לא הצטערה אפילו לרגע. "הכי היה מטורף לראות את סמשינג פמפקינס", היא מספרת. "איכשהו פילסתי את דרכי לשורה הראשונה. זה לקח לי כמה שעות טובות, אבל באמת שלא היה אף אחד מולי. אשכרה שני מטר ממני עומד ומופיע בילי קורגן שהוא אליל נעורים שלי. פשוט בכיתי מהתרגשות כל ההופעה. זה היתה התרגשות שאי אפשר להסביר. פשוט חלום מטורף שמתגשם. לא האמנתי שזה קורה לי".

 

את החוויה הזאת גמזו לא היתה יכולה לחוות בארץ, ובעקבות זאת היא החליטה להמשיך ולארגן לעצמה עוד טיול סביב הופעות. בקיץ האחרון היא יצאה לטיול באירופה, אותו ארגנה לגמרי לבד. התוכנית כללה שני פסטיבלים ושתי הופעות נפרדות - של לאונרד כהן, ושל מיקה. בסך הכל, ראתה הדס במהלך הטיול הזה בסביבות 50 הופעות חיות, וזה בלי להגזים "צריך לזכור שפסטיבלים זה נון סטופ הופעות מהבוקר עד הערב", היא מסבירה.

 

להופעה של לאונרד כהן, אגב, היא לא הלכה לבד: "ההורים שלי באו לאמסטרדם לראות את הההופעה איתי, כי אמא שלי ממש מעריצה אותו מילדות והיינו ממש בשורות הראשונות. היה מעולה וכולנו ממש התרגשנו".

50 הופעות חיות בטיול אחד. הדס בהופעה (צילום: הדס גמזו) 

 

לא מתחרטת לרגע

כמו הדס, גם ניצן מור (26) נוסעת בעקבות הטעם המוזיקלי שלה. מור היא אוהדת מושבעת של פסטיבל רוק אם רינג האגדי בגרמניה (המקביל לרוק אים פארק), ונסעה אליו פעם ב-2005, ופעם ב-2007. את שתי הנסיעות תכננה לגמרי לבד.

 

"בטיול הראשון הזמנו טיסה לפרנקפורט, כי במפה, זה נראה ממש קרוב לפסטיבל, וגם היה כתוב שיש הסעות", מספרת ניצן. "כשהגענו, הבנו את הפאדיחה. לא רק שזה היה במרחק שש שעות ברכבת, גם אף אחד לא ידע איפה זה". למזלן שלה ושל חברתה, הן מצאו מישהי שנסעה שלאותו כיוון. אבל הפאשלות לא נגמרו שם. "היינו לגמרי לא מאורגנות", היא ממשיכה, "חשבנו שיהיה לנו נעים, אבל בגרמניה קר רצח, ולא היו לנו מספיק בגדים. גם כל הזמן ירד גשם. אפילו את האוהל לא ידענו איך להרכיב. למזלנו מצאנו איזה ישראלי שיעזור לנו". אפילו שתייה, מסתבר, הגרמנים מביאים איתם מהבית "הם מוכרים רק כוסות בפסטיבל, וזה די יקר. ואין להם מים, רק קולה, סודה או בירה".

 

יחד עם כל זה, חוויית הפסטיבל היא משהו שניצן לא מצטערת עליו, ואפילו לא לרגע: "דווקא בגלל הפאשלה שלנו יצא לנו לראות כל מיני ערים נחמדות בגרמניה ליד הרכבת", היא צוחקת.

 

בפעם השנייה, היא כבר למדה מטעויות העבר. על אתר הפסטיבל עצמו היא לא יכולה להפסיק לדבר: "כל האזור של הקמפינג היה מלא באנשים מכל העולם, זה היה כמו או"ם של פריקים. אנשים מדברים וצוחקים, זה היה כמו להיכנס לעולם אחר". בדומה לעופר, ניצן מספרת כי בפסטיבל אי אפשר שלא להרגיש שייך: "כל הזמן יש מוזיקה טובה ואנשים נחמדים שסתם מדברים איתך מבלי להכיר אותך".