בשבועות האחרונים אנו שומעים שוב ושוב על ה"יוזמה הסעודית" או "יוזמת השלום הערבית", גם תודות לרשות הפלסטינית שטרחה לפרסמה בעיתונים הישראליים, מעוטרת בדגלי מדינות ערב. הנשיא שמעון פרס מצהיר בארץ ובחו"ל ש"היוזמה הסעודית לשלום מהווה בסיס לתהליך מדיני".
למעיינים בתוכנית ברור שהערבים אינם מוותרים על שום דרישה, כולל על זכות השיבה של מליוני הערבים לתוך מדינת ישראל הקטנה. במהלך ועידת קמפ-דיוויד בקיץ 2000, היה זה אבו מאזן שהתנגד בכל תוקף לוותר על זכות השיבה ועל הר הבית וכך סינדל את ערפאת.
אבו מאזן ואנשי הרשות הפלסטינית פועלים על פי עצותיו של היועץ האסטרטגי המצוין אחמד טיבי. זהו אותו יועץ שליווה גם את ערפאת, ואף הצליח במשך כל שנות אוסלו העליזות להפוך אותו לסנטה קלאוס שוחר שלום. כשאנשי ציבור כמו בני בגין הצביעו על נאומי ערפאת בערבית, בהם דיבר על "הסכמים זמניים" עד שאפשר יהיה להשתלט על כל ארץ ישראל, דחה אותם פרס כ"סרבני שלום", עד שהוכח סופית שערפאת אכן חתר ללא לאות להשמדתה של מדינת ישראל על פי תוכנית השלבים המפורסמת.
אך אבו מאזן והמלכים עבדאללה (מסעודיה וירדן) מדברים שוב באותו מתק שפתיים ידוע, ומבטיחים לנו "שלום של אמיצים" בתוך מלכודת דבש חדשה.
על-פי היוזמה יכוננו מדינות ערב יחסים נורמליים עם ישראל בתמורה לנסיגה לגבולות 4 ביוני 1967, הקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים, ופתרון בעיית הפליטים בהתאם להחלטה 194 של עצרת האו"ם, הקוראת להחזרתם של כל פליטי 48' לתחומי מדינת ישראל. ההחלטה אומצה גם על ידי "אוהבי ישראל" באו"ם בהחלטה 1397. היא אף מוזכרת ב"מפת הדרכים" של הנשיא בוש.
נראה כי לאחרונה, כשלכולם ברור שאוסלו נכשל וכשברור שתוכניות ההתנתקות וההתכנסות מביאות קסאמים לאשקלון ובקרוב לאשדוד, מחפשים דרכים אחרות ללחוץ על ישראל "להיפטר" מיהודה ושומרון ומהגולן.
ובכן, מן הראוי היה שהמפלגות הלאומיות שעל פי כל הסקרים ירכיבו את הממשלה הבאה, יתנערו מהיוזמה ויבהירו לנשיא שהוא אינו מדבר בשמה של מדינת ישראל, בקדמו מהלך שתוצאתו היחידה היא הרס קיומה של המדינה היהודית. מן הראוי היה שגם אנשי מפלגת קדימה, שבתקופתו של שרון התנגדו לתוכנית באופן נחרץ, יאמרו את דברם.
היוזמה אומצה בוועידת הפסגה הערבית בביירות ב-28 במארס 2002, בהתבסס על הצעתו של יורש העצר הסעודי עבדאללה (היום המלך עבדאללה). החלטת הפסגה הדגישה ביתר שאת את סעיף השיבה.
ממשלת שרון הבינה שקבלת היוזמה פירושה הקמת מדינה פלסטינית ביש"ע, והפיכת מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה אחרי חזרת הפליטים לתחומי ישראל הקטנה. במלים אחרות: זהו קצה של המדינה היהודית.
לכן דחו שרון וממשלתו את היוזמה במרץ 2002, וכאשר החליטה ממשלת ישראל לקבל את "מפת הדרכים" של הנשיא בוש, תוכנית מסוכנת בפני עצמה, הציגה הממשלה 14 הסתייגויות. בסעיף 10 בהסתייגויות ישראל למפת הדרכים, דוחה הממשלה את החלטה 1397 ואת היוזמה הסעודית.
כעת, כשהתבשרנו שגם הצוות המדיני של הנשיא האמריקני הנבחר ברק אובאמה נוטה להפוך את היוזמה לבסיס פעילותו במזרח התיכון, לא ייתכן שלא נשמעים מישראל קולות המתנגדים ליוזמה ומצביעים על סכנותיה.
אל תאמינו לפרסומים מטעם כאילו "כל הנושאים שבמסמך פתוחים למו"מ". הגיע הזמן שנאמין דווקא להצהרות של כל דוברי העולם הערבי הטוענים שמדובר בחבילה שלמה, שלא יתפשרו על אף אחד ממרכיביה. ה"הסכם הצודק והמוסכם" לשון המסמך, הוא אותו צדק שהנחה את הנביא מוחמד בהסכם קורייש על פי פרשנותו של ערפאת.
האם לא הספיקו לנו אשליות אוסלו? האם שוב ילעיטו אותנו בחזיונות השוא של ההסכם המתקרב אם רק נסכים לעוד ויתור קטן?
עדי מינץ, לשעבר מנכ"ל מועצת יש"ע