הוא היה בחור אבוד, מבוגר שטרם התבגר

מה אני צריכה אחד כזה? בכל זאת נשביתי בקסמו. גברים עם פחד ממחוייבות מיד מתרגמים נשים בגיל 35 כמעוניינות בחתונה וילדים, לרוב בצדק. כנות היא דבר חשוב, אבל אולי כדאי לשמור את סוגיית הילדים לאחרי השחתת הזרע המשותפת הראשונה?

יום שבת התנהל בזרימה ספונטנית שאיפיינה את חופשתי בהודו שרק הסתיימה. בראנץ' עם חברות בבוקר המשיך לבירה של אחר הצהריים עם קולגה, משם לבקבוק יין של ערב עם ידיד וג'וינט לילי לקינוח עם חבר.

 

בשעת חצות החלטתי שהגיע זמנה של הפרחה המשוטטת לחזור לביתה. בשמלה קייצית מדי לעונה נהניתי מהאוויר הנעים של החורף שקירר אותי בהדרגה. חשבתי להתפנק עם מונית, אבל המוניות שחלפו על פני התעלמו ממני בעקשנות. כנראה יש סיבה, חשבתי וצעדתי לכיוון תחנת קו חמש בדיזנגוף סנטר.

 

משוטטי קינג ג'ורג' כללו אוכלי שווארמה מהפריפריות ותל אביבים עמוקי נפש שיצאו מסרט בקולנוע לב. באמצע הרחוב עמד גבר כבן 40 שרקד ראפ ושר לעצמו. בעודי בוחנת את המראה המשעשע קלטתי בחור שישב על ספסל סמוך והשקיף גם הוא על הנעשה.

 

הרגשתי מיליון דולר

העיניים שלנו נפגשו וננעלו. חייכנו. המשכתי ללכת ולחייך אליו. הוא המשיך לשבת ולחייך אלי. חלפתי על פניו. הרגשתי את המבט שלו על אחוריי. שאפנה את הראש לאחור? למה לא. נהנתי לגלות שהוא עדיין הסתכל וחייך. השמלה הנשית שלי התנופפה ברוח ואיתה שיערי הגולש. הרגשתי מיליון דולר.

 

כשהגעתי לתחנה, מונית השירות בדיוק עזבה. זה בטח לטובה. אחרי כמה דקות הגיע החייכן מהספסל. "אפשר להתחיל איתך?" שאל בנימוס. בחנתי אותו, היו לו פנים יפות ועיניים בורקות. הוא עטה צעיף בד והיה לבוש ברישול מוקפד.

 

"אני קצת מתרגש, אף פעם לא התחלתי עם בחורה ברחוב", אמר במבוכה והתיישב לצידי.

 

"אני אף פעם לא נעניתי לבחור ברחוב", חייכתי ברכּות.

 

הוא שתק.

 

"מה אתה עושה פה?" ניסיתי לעזור לו.

 

"בדיוק ראיתי את 'לקרוא ולשרוף', החדש של האחים כהן".

 

מיד שלפתי את משפט המפתח של הסרט ממגירות מוחי: "אז מה למדנו פה בעצם?"

 

הוא נראה מתרשם מבקיאותי והשיב מיד - "לא לעשות את אותה טעות שוב". לשמחתי הוא הוסיף והציע: "בא לך שנשב לקפה?"

 

"בת כמה את?", שאל לאחר שהחלפנו קפה בוויסקי.

 

"35", עניתי.

 

"לא יכול להיות, את נראית 25", הוא באמת היה מופתע.

 

מסונוורת מהמחמאה התעלמתי מהבהלה שהעלתה תשובתי בעיניו. "ואתה?", שאלתי.

 

"בדיוק בגיל שלך", ענה במבט של הזדהות. גם אני הייתי בטוחה שהוא צעיר יותר, אבל בניגוד אליו, שמחתי לעמוד על טעותי.

 

אני קשקשתי והוא חדר אלי בעיניו הבורקות

נכנסנו לשיחה קולחת. כלומר, אני קשקשתי והוא חדר אלי בעיניו הבורקות, הקשיב ושתק. אני מתה על הסיפורים שלי, אני יכולה ליהנות בדייט גם עם בלוק. עם זאת, אני תמיד מעדיפה דיאלוג על מונולוג. החלטתי לנקוט עמדה. "אתה איתי?", שאלתי.

 

"אני עדיין בשוֹק מהסיטואציה", אמר. "שנייה לפני שראיתי אותך הייתי שקוע בייאוש קוסמי, זה מעבר חד מדי".

 

לכזו תשובה הזויה לא ציפיתי. "גם לי יש רגעים של ייאוש, בעצם למי לא? ממה אתה מיואש?" פניתי לצד האמפתי שלי.

 

"אני לא יודע מה אני רוצה לעשות בחיים, אני מחפש הרבה זמן ולא מוצא", אמר.

 

רציתי להחזיק לו את היד, רציתי לחבק אותו, ובו בזמן לתת לעצמי סטירה - למה אני נוטה להימשך למקרי סעד?

 

"ממה את מיואשת?" שאל.

 

"מהלבד", עניתי בכנות שהפתיעה גם אותי. "כיף לי לבד, אבל אני רוצה אהבה. בשנתיים האחרונות הבנתי שאני גם רוצה ילדים".

 

עד שתיים לפנות בוקר, כשהמלצרים גירשו אותנו בנימוס, הספקנו לגלות שיש לנו הרבה במשותף. שנינו אוהבים יוגה, שנינו איבדנו הורה בגיל צעיר ושנינו נדפקנו מהטראומה, כל אחד בדרכו. אפילו רומנטיקנית כמוני הצליחה לראות מבעד לקסם שלו - הוא היה בחור אבוד, מבוגר שטרם התבגר. מה אני צריכה אחד כזה? ואף על פי כן נשביתי בקסמו, ואולי לא בכדי, הרי גם אני קצת אבודה.

 

"אני בקטע של סטוץ, ואת בחורה מתוקה מדי"

נפרדנו בנשיקה רכה ונעימה. הוא אחז את שתי ידיי והעמיק את מבטו. "תשמעי, אני חייב להגיד לך, אני לא מחפש משהו רציני, אני בקטע של סטוץ, ואת בחורה מתוקה מדי, אני לא יכול לעשות לך את זה".

 

המשכתי לחייך. "אני מעריכה את הכנות שלך. שיהיה בהצלחה", אמרתי. התאכזבתי, אבל לא קשות. ידעתי שהוא לא בשבילי. חוסר העניין שלו תורץ כהתחשבות כך שאפילו האגו שלי לא ממש נפגע.

 

בדרכי הביתה חשבתי כמה יפים חיי הרווקוּת. הכל פתוח, הכל אפשרי, ואין לדעת איך היום ייגמר. רק נחתתי בארץ וכבר הספקתי להתנשק עם מישהו שאני לא מכירה, להתרגש מאפשרות של תחילת קשר ולהתאכזב מסיומו המהיר.

 

החיים הם רכבת הרים - יש עליות, יש ירידות, אף פעם לא משעמם. הבנתי שהוא התחיל איתי כי חשב שאני יותר צעירה. גברים עם פחד ממחוייבות - או בשמם השני, "תל אביבים" - מיד מתרגמים נשים בגיל 35 כמעוניינות בקשר רציני, לחץ, חתונה וילדים. לרוב בצדק. הם יעדיפו לצאת עם בנות 20 שרוצות להשתובב, או עם בנות 40 פלוס שלא רוצות להתחייב.

 

תהיתי אם טעיתי בכנותי. מה הייתי צריכה לזרוק עליו ילדים? כנות היא דבר חשוב, אבל אולי כדאי לשמור את עניין הילדים עד לאחרי השחתת הזרע המשותפת הראשונה?

 

מצד שני, אולי דווקא עדיף לשים את הקלפים על השולחן? אולי עדיף לגלות שהוא לא רציני עכשיו, לפני שאתאהב בו? ואולי בלי לחץ הילדים הוא היה יכול להתאהב בי? זה לא שאני רוצה ילדים מחר, הרי גם אני עוד רוצה לחוות זוגיות נטולת ילדים והריונות. אז למה להעלות את זה כל כך מהר?

 

אז מה למדנו פה בעצם? שאלתי את עצמי. לא לעשות את אותה הטעות שוב, עניתי לעצמי, תערובת קוסמית של אופטימיות וייאוש מציפה את ליבי.

  

האימייל של יעל 

 

טורים קודמים של יעל:

 

• יש בחורים שנדלקים ויש כאלה שנבהלים

 

• אם אתה רוצה רק סקס אל תמכור לי לוקשים