תנו לדאות בשקט

נטע כנפי היא אמנית שאוהבת לדאות. המיצב שלה הוא מחאה סמי פוליטית כנגד מרחבי הדאייה בארץ. "אני מרגישה שהגבולות הולכים וסוגרים עלי", היא אומרת

מירב קריסטל פורסם: 10.12.08, 16:34

"בצרפתית אומרים: הדאון שלי, זה החופש שלי", כך אומרת נטע כנפי, אנימטורית ותיקה ואמנית מיצב מתחילה, שתחביב הדאייה שלה הוא גם לב ההשראה למיצב האמנות הראשון שלה, המוצג בימים אלה בגלריה גרוס. "החופש שלי הוא מרחבים, והמיצב שלי עוסק לצערי בהיכחדות שלהם", היא אומרת.

 

"המיצג שלי עוסק בהיכחדות המרחבים". נטע כנפי בדאון

 

מה לאנימטורים ולמיצבים דומממים? מה לדואה ולמרחבים מתכווצים? למיצב שלה היא קראה "קלאוסטרופוביה" -  תחושת חרדה ממקומות סגורים, בדיוק ההיפך ממה שאמור לחוש דואה מנוסה כמוה, שעוסקת בדאייה כבר חמש שנים. "קראתי לו כך עקב תחושת המרחב שהולך ומצטמצם, הגבולות שהולכים וסוגרים עלייך. זו לא סתם קלאוסטרופוביה -  זו קלאוסטרופוביה מדינית", היא אומרת. "המיצב שלי הוא מיצב מחאה נגד זה שאני לא יכולה לטוס בחלקים שנחשבים חלקי הארץ שלי".

 

נגד מה את מוחה בעצם?

 

"יש עמימות בעניין מרחבי הטיסה בארץ והמרחבים הפנויים הולכים ומצטמצמים. מילא שאני צריכה להיזהר שלא להיקלע לענן שעשוי לרחף מעל סוריה. אבל גם בתוך הארץ שהיא הארץ שלי יש מקומות שאסור לטוס בהם ועל זה אני מוחה".

 

המחאה שלה מוגבלת לחדר קטן, 4 מטר אורכו, בו תלויות כנפי דאונים מוקטנות. מתחתם פרוס שטיח רב גוני ועליו פזורות מתכות שנראות כמו ישובי עמק יזרעאל, כפי שהם נצפים ממעוף הדאון. המיצג מקונן על מותם של מרחבים, שהולכים ונסגרים על חיה גדולה שרק רוצה לעוף, אבל כלואה בכלוב מתכווץ.

 

מיצב כמו צילום אווירי

"המיצב מעוצב כמו צילום אווירי", היא מסבירה. "האופק בחלל הוא בזווית שמדמה ראייה מכלי טיס, כדי לגרום למי שנמצא בתוכו לחוש כאילו הוא נמצא באוויר. השתמשתי בניסיוני כאנימטורית כדי ליצור אשלייה של תנועה, בכך שהכנפיים בחדר הולכות ועולות ומשנות את זוויתן. את עומדת בתוך המיצב והקומפוזיציה יוצרת אשליה של תנועה בתוך העיניים. זו פעולה דומה לפעולתה של אנימציה".

"מתח בין סמל החופש לגבולות הארץ". המיצג של כנפי

 

איך היית בעצם מגדירה את הסיפור של המיצב?

 

"הסיפור שמספר המיצב הוא על התנועה הגדולה הזאת של הדאון, שנתקלת בתנועות של החלל הקטן של הגלריה. כשאת עומדת בפנים יש תחושה של דבר מאוד גדול שמוגבל על ידי מרחב קטן. יש פה חסימה, מתח בין משהו שהוא סמל החופש מצד אחד, לבין גבולות הארץ הזאת".

 

"עבור הדואים, הארץ היום מבותרת, כי מותר לדאות רק בסופי שבוע וגם בחגים אם חיל האוויר מאפשר, ואי אפשר לטוס בדאון מעל המרחב האווירי של בן גוריון, לא בחלק מרמת הגולן ולא הייתי רוצה לדאות מעל השטחים. בדרום פתחו נתיב אווירי, אבל הוסיפו שם מגבלה חדשה: מגבלת גובה. ויש גם מגבלות של שטחי אש, וחותכים לנו עוד חתיכה וסותמים עוד פינה וסוגרים עוד בועות".

 

הדאייה גרמה לך ליצור את המיצב, אבל קודם לכן, הדאייה שינתה את דעותייך הפוליטיות?

 

"אני לא יכולה להעלות על דעתי למסור את רמת הגולן. לא יכולה להיפרד מחלקת הארץ הזאת. מפני שאם נמסור אותה, זה יהיה עוד מקום שאסור יהיה לי לדאות אליו. כשאני דואה מרמת הגולן, אני רואה כמה היא קטנה וכמה היא קרובה, מדף של צלע שיושב מעל צפון הארץ ושולט על כל צפון הארץ. זה עוד אחד מהדברים שאין לנו מושג עליהם, אנו שחיים בבועה של תל אביב".

 

רוב האנשים לא הטיסו דאונים. הם קולטים בכלל מה את רוצה לומר במיצב?

 

"אנשים מתפעלים ואנשים מבינים. הם עומדים בתוך החדר וגם מי שלא טס ולא בא מהעולם הזה מבין את התנועה למעלה ואני מאוד שמחה על זה. מי שיודע איך נראית תמונה אווירית יזהה אלמנטים מוכרים".

"מהדאון רואים דברים אחרים שרואים מהבועה".

 

על כנפי יונה

כנפי, 32, שעיקר מלאכתה הוא אנימציה ממוחשבת לערוצי ילדים, מעידה על עצמה שהיא "אמנית מהיום בו נולדתי", אבל את הדאייה, היא מודה, גילתה לפני 5 שנים. שם משפחתה, אגב, רמז על כך הרבה קודם לכן. "שמי היה במקור טויבנפליגל ועוברת על ידי סבי לכנפי יונה שאחר כך קוצר לכנפי", היא מספרת.

 

את מתכוונת להמשיך עם אמנות המיצבים לאחר מכן?

 

"כן. אני מאוד אוהבת אומנות סביבתית. החלום שלי זה פיסול סביבתי, מיצב אמנות שאפשר
להסתובב בתוכו, לגעת בו ולהיות בתוכו. כמו המיצב הזה - לחוות שמעניק משהו מהתחושה של הדאייה, אבל בניגוד לדאייה בשביל מיצב אמנות אני לא צריכה מרחבים. מספיקה לי איזה פינת רחוב וגן".