בנו של מוכר הטבק

כמו תמיד, בעיתונים ובאופ"א התחנפו לקהל בבחירת כדורגלן השנה הראשון של המאה ה-21, והעניקו את התואר לכוכבים נוצצים כמו זיזו ופיגו. אבל את התואר ראוי להעניק למי שהביא לשינוי מהפכני בתפיסה של התפקיד שהוא מבצע. יש איש כזה. קוראים לו פביאן בארטז, והוא השוער שהביא לצרפת את הגביע העולמי ואת גביע אירופה

השבוע בחרו באירופה את כדורגלן העונה. אופ"א העניקה את התואר לזינדין זידאן. השבועון הצרפתי "פרנס פוטבול" בחר את לואיס פיגו הפורטוגלי, הכדורגלן היקר בעולם. הבעיה עם הבחירות האלו, באופן כללי, ולאו דווקא השנה, היא שהן מתחנפות לדעת הקהל. גם המאמנים של אופ"א וגם העיתונאים יודעים מה הקהל רוצה, כולם חולמים על כוכבים. אוהדי הכדורגל באים בשביל הגולים, הם נוטים להעריך יותר את מי שמבקיע אותם ולא את מי שמונע מהרשת לרעוד.

בעולם אידיאלי, שבו הייתה התייחסות שווה לכל חלקי הקבוצה, אין ספק שפביאן בארטז, השוער הקירח של נבחרת צרפת ומנצ'סטר יונייטד, היה זוכה בתואר כדורגלן העונה של שנת 2000. בארטז שבר במאי השנה את שיא ההעברות האנגלי לעמדת השוער, ובקיץ זכה עם צרפת ביורו 2000, אולם לא אלו הסיבות שהופכות אותו ראוי לתואר. בארטז, בניגוד לשחקנים מבריקים אחרים, מביא מימד חדש לתפקיד שהוא מבצע. בהחלט ייתכן שאת ההשפעה של תופעת בארטז נראה כולנו בעוד עשר שנים, ומצד שני, יכול להיות שמולנו עומד אדם יחיד במינו, שלא יוליד אחריו שרשרת של יורשים. פרחי השוערות בכל העולם יכולים ללמוד מבארטז המון דברים, אבל כריזמה מהפנטת היא תכונה שגם מדעני הגנום האנושי יתקשו לשכפל.

 

טבק ויין

 

פביאן בארטז נולד ב-28 ביוני 71 בלאבלנט, כפר קטן בדרום צרפת, השוכן בלב החבל שבו גדלים גפני היין הטובים בתבל. בניגוד לרוב תושבי המקום, שעסקו בחקלאות, אביו של פביאן היה שחקן רוגבי מקצועי, שהקים בכסף שהרוויח את חנות הטבק המקומית, שתמיד שקקה חיים.

בארטז החל לשחק כדורגל בקבוצת החובבים המקומית בגיל 15 ונשאר בה שלוש עונות. בגיל 18 תקף אותו חיידק הנדודים, והוא נטש את הכדורגל לשנתיים של חיפוש דרך, שהסתיימו בקבוצת הכדורגל של טולוז, בירת המחוז.

בשנתיים בטולוז רשם 26 משחקי ליגה, שהספיקו למארסיי לרכוש את הכשרון הצעיר. בגיל 22 זכה בארטז עם מארסיי בגמר גביע אירופה לאלופות (93') אחרי ניצחון על מילאן 0:1. כעבור שנתיים זכתה הקבוצה באליפות צרפת, אולם הורשעה בשחיתות (פרשת ברנרד טאפי) והורדה ליגה.

בארטז נשאר במארסיי וסייע לה לזכות באליפות ליגת המשנה ולחזור לליגה הבכירה. בדרך זימן אותו ז'ראר הוייה, אז מאמן הנבחרת הלאומית, לסגל הבכיר.

 

מאסטרקארד

 

אחרי הכישלון של ברנרד לאמה במשחקים מול ישראל ובולגריה, תפס בארטז את האפודה הלאומית. מונקו העשירה רכשה אותו, ובארבע עונות הוא זכה עימה בשתי אליפויות. בארבע השנים האחרונות הוא עשה את קפיצת הדרך המקצועית הגדולה ביותר בנבחרת צרפת, הנבחרת הטובה בעולם.

זידאן היה כשרון כבר בגיל 19, מהנקודה שבה הוא נמצא הוא יכול רק לאכזב. דשאמפ הוא המנהיג הבלתי מעורער, הוא האיש שמדביק ומחבר בין הבלמים הקשוחים שמאחוריו לווירטואוזים שלפניו. אבל בארטז הוא האיש ששינה את מעמדה של צרפת בזירה הבינלאומית, מקבוצה מוכשרת שהחמיצה את המונדיאל בארצות הברית 94 לאלופת העולם 98 ואלופת אירופה 2000.

לבארטז, 183 סנטימטרים על 78 קילו, אין גוף אתלטי יוצא דופן, ויש שיטענו שחסרים לו כמה סנטימטרים כדי להיות שוער ענק. על החסרונות האלו הוא מחפה בשתי התכונות החשובות ביותר של מקצוע השוערות: רוח לחימה ואומץ לב. זו בדיוק הסיבה שסר אלכס פרוגסון רכש אותו בחודש מאי, עוד לפני היורו, בסכום שיא של 11.7 מיליון דולר. איך אומרת הפרסומת של מאסטרקארד, יש דברים שאי אפשר לקנות בכסף.

 

שביט אלימלך

 

ברשימת חמישים הכדורגלנים בעלי מספר ההופעות הבינלאומיות הרבות ביותר, תשעה הם שוערים. כמעט עשרים אחוז. שמות כמו תומאס ראבלי (143 הופעות), פטר שמייכל (128), אנטוני זוביזרטה (126), פיטר שילטון (125), פט ג'נינגס (119) ודינו זוף (112) הבטיחו את מקומם בפנתיאון הכדורגל העולמי.

למרות זאת, במקומות רבים, ובהם ישראל, עדיין לא מייחסים מספיק חשיבות לתפקיד הכי קריטי בכדורגל. זה מתחיל בשכונה, כשהילדים משחקים, אף אחד לא רוצה לעמוד בשער.

שוערות היא מקצוע כפוי טובה. כשאתה טוב לא שמים לב, אם עשית טעות כולם חותכים אותך. שוער, כמו בלם, משתבח עם השנים, כאלו הם התפקידים שבנויים על מחשבה וקבלת החלטות. חלוץ טוב זקוק לרגליים, שוער צריך ראש ולב. בתרבויות כדורגל לא מפותחות, כמו ישראל, מחליפים שוער לאומי כמו גרביים, עניין של חוסר בגרות. אחר כך מתפלאים שמאז ימי יעקב חודורב ואיציק ויסוקר הנבחרת הלאומית לא מתרוממת. השנה נבחר אצלנו שביט אלימלך לכדורגלן העונה, שוער ראשון אחרי שמונה שנים, מאז שורה אובארוב. זה בערך פרק הזמן שצריך שוער טוב כדי להבשיל.

שמונה שנים עברו על פביאן בארטז מהרגע שבו נרשם בטולוז ועד לנשיקה שהרביץ לגביע העולמי. אם הוא היה נבחר לכדורגלן השנה, ייתכן והמגזר הכי פחות מוערך בענף הכדורגל היה זוכה לכבוד הראוי לו בשנה הראשונה של המאה ה-21. בנו של מוכר הטבק יכול היה יכול להנחיל לעולם הכדורגל את האמת הפשוטה של מגדלי הענבים בלבלאנט. לשוער טוב, כמו למקטרת ישנה, אין תג מחיר.