ועדת גולדברג המליצה זה מכבר להכיר ברוב יישובי הבדואים הלא מוכרים הקיימים כיום (כ-35 במספר), ולהחיל סטנדרט ברור ועקבי של אכיפה לגבי בנייה שתתבצע ללא רשיונות בעתיד.
עם פרסום ההמלצות ובטרם בכלל היה סיפק בידי משהו לקרוא את מסקנותיה המלאות של הוועדה פצחה מקהלת הימין בהאשמות על כך "שאדמות הלאום" שוב הופקרו, וכי המדינה מתחמקת מלהתמודד עם מפרי החוק.
הטענה הנשמעת שוב ושוב היא, מדוע יש לאכוף את אלפי צווי ההריסה שתלויים ועומדים נגד מבנים ישראלים בשטחים, שעה שבנגב ישנם עשרות אלפי מבנים בלתי חוקיים?
לכאורה מדובר אכן בטענה רצינית, שכן אכיפה אינה יכולה להיות סלקטיבית. אלא שבחינת העובדות מלמדת כי מדובר בהשוואה נואלת, שנועדה לטשטש את העובדה היסודית ביותר בסיפור: האפליה נגד האוכלוסייה הערבית בישראל, ובפרט נגד הבדואית הינה ממסדית ומתמשכת. היבט הקצאת הקרקעות הוא אחד מאדניה המרכזיים של מדיניות זו. אין דרך אחרת להסביר בין היתר את העובדה שבמרחב הכפרי של הנגב, ישנם על פי הלמ"ס למעלה מ-110 יישובים יהודיים רשמיים שבהם מתגוררים כ-34,000 איש, ורק 10 יישובים בדואים רשמיים בהם מתגוררים למעלה מ-80,000 איש.
רוב האוכלוסייה הבדואית גורשה מהשטחים שכבשה ישראל ב-'48. רוב הבדואים החיים בנגב כיום, הם צאצאי הבדואים שנותרו בכל זאת בשטחי ישראל לאחר המלחמה. מדובר אם כן באנשים שנעקרו ממקומות מגוריהם המקוריים ושהמדינה היא זו שהושיבה אותם לפני עשרות שנים במקומות בהם הם יושבים כיום.
לעומת זאת אוכלוסיית המתנחלים היא אוכלוסיית מיעוט קטנה (10% מכלל תושבי הגדה המערבית), שעברה ברובה בעשורים האחרונים מסיבות כלכליות להתגורר בהתנחלויות. זו אוכלוסייה שזוכה להעדפה פוליטית, חוקית, תשתיתית וכלכלית המאפשרת לה למעשה לקיים מציאות אקס-טריטוריאלית של זכויות יתר, המנותקת כמעט לחלוטין מהמציאות בה שאר האוכלוסייה - כלומר זו הפלסטינית - מקיימת בגדה.
רובה ככולה של הבנייה הלא חוקית של הבדואים נעשית על אדמות מדינה השייכות לכלל אזרחי ישראל (כן, גם לאזרחים הבדואים של המדינה), או על אדמות המצויות בבעלותם הפרטית של הבדואים. בהזדמנות זו ראוי רק להזכיר כי על פי נתוני ארגון 'במקום', פחות מ-3% משטח הנגב מאוכלס על ידי הבדואים, למרות שחלקם באוכלוסייה גדול בהרבה.
זאת, בעוד שחלק עצום מהבנייה והפיתוח הבלתי חוקיים בהתנחלויות (ולמרבה הבושה גם חלק מאלו הנחשבים ל"חוקיים"), נעשים על אדמות פרטיות של תושבים פלסטינים (זוכרים את עפרה, בית אל, עמונה ומגרון?). ובסך הכל רק שברירי אחוז מסך הבנייה הישראלית בהתנחלויות, נעשים על אדמות שרכשו אזרחים ישראלים.
רוב הבנייה הבדואית בנגב נעשית על ידי אנשים פרטיים ועל חשבונם, בעוד הבנייה הלא חוקית בהתנחלויות נעשית ברוב המכריע של המקרים בעידוד ובמימון חלקי או מלא של גופים ציבוריים וממלכתיים שהמדינה עצמה מממנת. גופים אלו המצויים בשליטת המתנחלים ותומכיהם, פועלים ללא מורא, תוך צפצוף מתמשך על החוק, אותו הם אמורים היו בעצם לאכוף. תופעה זו מסוכנת אלפי מונים.
הבנייה הבדואית הלא חוקית נובעת בראש ובראשונה מעצם העובדה שאוכלוסייה זו היתה ועודנה שקופה מבינת מוסדות המדינה. צרכיה ורצונותיה לא נלקחו בחשבון על ידי ממשלות ישראל. אלו אותן ממשלות שהקימו בעלות דמיונית ברחבי כל הגדה המערבית למעלה מ-120 התנחלויות רשמיות ומערכת תשתיות נפרדת, שנועדה לשרת אם לא רק אזי בעיקר את האוכלוסייה היהודית בשטחים.
כל זה לא הספיק למתנחלים שרצו עוד, ולכן הם הקימו עוד 100 מאחזים ובנו אלפי מבנים לא חוקיים שכל מטרתם היתה ונשארה אחת: לגזול מקסימום שטח.
אין ספק ששאלת הסדרת מעמד יישובי הבדואים בנגב היא שאלה שחייבים להציב במקום גבוה ביותר בסדר היום הציבורי. הדבר הכרחי הן עבור עתיד הקהילה הבדואית עצמה והן על מנת שמדינת ישראל תוכל לנהל מדיניות תכנון מתקבלת על הדעת, שתאזן בין צרכים ואינטרסים שונים. אלא שהדרך לעיצוב מדיניות חדשה זו, חייבת לעבור בהטמעת ההכרה שעבור יותר מדי ישראלים היא עדיין בלתי מושגת: בארץ הזו חיים גם ערבים. גם להם שמורות הזכויות הקולקטיביות והאינדיבידואליות השמורות לכל אדם אחר החי בארץ.
דרור אטקס מרכז את פרוייקט האדמות בארגון יש דין