ישראל מתייאשת? מתי הפסקנו להצביע

מתי התלהבנו לבוא לקלפי, איפה אנחנו עומדים ביחס לעולם ומה יקרה אם שיעורי ההצבעה ימשיכו להידרדר? הנתונים המדאיגים, שצריכים להוציא את כולנו מהאדישות

"בשביל מה להצביע? אין בכלל טעם לטרוח". קרוב לוודאי שגם אתם שמעתם בסביבתכם הקרובה תהייה דומה לזו, כשמישהו מעלה לדיון את נושא הבחירות. לאדישות ולניכור מהפוליטיקה יש אולי סיבות טובות, שהובילו את ישראל לשפל חסר תקדים באחוזי ההצבעה בבחירות הקודמות - אבל סיבות טובות יותר אמורות למנוע את ההידרדרות הזאת. לשם כך צריך, לפני הכל, פשוט לבוא לקלפי ולהצביע.

 

• בחירות 2009 ב-ynet: כל הדרך לקלפי

 

בבחירות לכנסת ב-2006 נרשם שיא שלילי בשיעור המשתתפים: רק 63.5 אחוזים מבעלי זכות הבחירה באמת עשו את זה, לעומת 78.6 אחוזים בממוצע במערכות הבחירות מאז קום המדינה (ראו בגרף). למרות שמצבנו ביחס לעולם עדיין בגדר הסביר - מגמת הירידה החדה בולטת במיוחד מאז תחילת העשור האחרון, ויש מי שמאמין שבכך טמונה לא פחות מסכנה ממשית לדמוקרטיה הישראלית.

 

במכון הישראלי לדמוקרטיה מודאגים ממגמת הירידה בהשתתפות בבחירות, ומדגישים שיש כאן לא פחות ממשימה לאומית. מה כבר יקרה אם לא נלך לקלפי? כולנו נסבול:  

 

• אי השתתפות בבחירות עלולה להשפיע בצורה משמעותית על חלוקת המנדטים בין המפלגות. מפלגות וקבוצות חברתיות עשויות לנצל את ההזדמנות ולהניע את תומכיהן ביום הבחירות, ובכך להשיג תוצאות טובות יותר מבחינתן, שאינן משקפות בהכרח את כוחן האמיתי בחברה.

• התחזקות תופעת קבלני הקולות וקשרי הון-שלטון: מכיוון שכל מתמודד בבחירות נדרש לזכות בפחות קולות לצורך קבלת מנדט (משום שה"תשלום" עבור מושב בכנסת יורד ככל שסך הקולות הכשרים קטן), כך ירבו תופעות שליליות של קבלנות קולות, קשרים בין הון לשלטון ואף שחיתות פוליטית.
• החלשת המוסדות הייצוגים: השתתפות בבחירות היא הדרך הלגיטימית לבחור את נציגי המדינה ואת ההנהגה הפוליטית בפרקי זמן קבועים, ובכך להשפיע על סדר היום הציבורי ולזכות בייצוג האינטרסים של הציבור. היעדר השתתפות פעילה והמונית בבחירות עלול להביא להחלשת המוסדות הייצוגיים הנבחרים - ללא קשר לעומדים בראשם.
• ובקיצור - פגיעה בזכות דמוקרטית בסיסית: הבחירות היא אחת מהזכויות העומדות בבסיס כל משטר דמוקרטי. אי הצבעה מונעת מהנציגים לדעת בבירור את רצונם של כלל האזרחים ואת דרישותיהם העיקריות.

 

למה לי פוליטיקה?

נהוג לחשוב שפעם היה יותר טוב - ובתחום ההשתתפות בבחירות, הערגה בהחלט מוצדקת: בעשרים השנים הראשונות של מדינת ישראל, עד לכנסת השביעית (1969), היו שיעורי ההצבעה בבחירות גבוהים מ-80% (למעט במערכת הבחירות של 1951). גם אחר-כך ועד 1999, השיעור גירד את רף 80 האחוזים, ועדיין נחשב לגבוה בהשוואה היסטורית ובהשוואה למדינות אחרות.

 

הנפילה הגדולה באה במערכת הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה ב-2001, אז עמד שיעור המשתתפים על 62.3% בלבד. אחר כך הוחזרה השיטה הפרלמנטרית הישנה על כנה, בלי פתק נפרד לראש הממשלה - אולם במערכת הבחירות לכנסת ה-16 נרשמה עלייה מתונה בלבד, ל-67.8%.

 

במכון לדמוקרטיה מסבירים שהנתונים הם ביטוי ברור נוסף לירידה באמון בנבחרי הציבור ובמוסדותיו. זו תוצאה של ריבוי מערכות הבחירות ותכיפותן ושל שיסוע הולך וגובר במערכת המפלגות בישראל, שהחל עם אימוץ הבחירה הישירה לראשות הממשלה ב-1996. למרות שירידה בשיעורי ההצבעה היא תופעה המאפיינת את מרבית הדמוקרטיות המערביות, ואחוזי ההצבעה בישראל אינם חריגים במיוחד בהשוואה לדמוקרטיות אחרות - הדאגה נובעת מהמגמה העכשווית, שמבטאת את האכזבה הניכרת מהפוליטיקה.

 

מרכז האדישות

מיהם אותם האדישים, שבהימנעותם מערערים על יסודות הדמוקרטיה? מ"סקר הבחירות" שנערך לפני כל מערכת בחירות מאז 1969, אפשר אולי לנסח את הפרופיל. ב-2006 ערך את הסקר "מכון גוטמן", והתוצאות העידו על כך שדווקא בקבוצות מרכזיות בחברה - צעירים, חילונים, מעמד ביניים וקבוצות שתרומתן למדינה נתפשת כחיונית - ניכרים ביטויים מדאיגים של הימנעות מהצבעה בבחירות.

 

מתוך האנשים שהצהירו אז כי אין בכוונתם להצביע, 54% הגדירו את עצמם חילונים, בעוד שבין אלו שהשיבו שיצביעו, שיעור החילונים נמוך יותר; 38% ראו עצמם כחלק מהזרם המרכזי; 48% מהם בני 35 ומטה, וכ-68% מהם העידו כי הם משתייכים למעמד הבינוני. במילים אחרות, הפרופיל של הנמנעים מהצבעה הוא אנשים השייכים לזרם המרכזי באוכלוסייה מבחינות רבות, ולא לקבוצות קיצון.

 

לאמון המתערער בנבחרים ואף במוסדות המשטר חלק לא מבוטל באדישות. 89% מהנמנעים מהצבעה בבחירות 2006, לפי הסקר, חשבו שהם וחבריהם אינם יכולים להשפיע על מדיניות הממשלה. 71% מהנמנעים הסכימו שלחברי הכנסת לא אכפת מה הציבור חושב. זאת ועוד: 81% ציינו כי אין להם אמון בכלל או שיש להם אמון מועט בכנסת, ו-93% מהם חשו כך גם בעניין המפלגות.

 

השתתפותם של ערביי ישראל בבחירות היא נקודה מדאיגה נוספת: הירידה בשיעורי ההצבעה בקרב המיגזר משמעותית אף יותר מהנתונים בכלל האוכלוסייה. המהפך של 1977 סימן את נקודת המפנה - לפניו נרשמו במיגזר הערבי 84% הצבעה בממוצע, ואחריו רק 66%. בבחירות 2006 עמד השיעור על 56.3% הצבעה - זאת לעומת ההשתתפות בבחירות המקומיות, שנושקת לעתים ל-90%. בין שמדובר בתחושת ניכור ובין שמדובר באדישות, הירידה בהשתתפותם של ערביי ישראל בבחירות הכלליות בשנים האחרונות מבטאת מגמות ברורות של ריחוק מכל קשת המפלגות.