התינוק יוצא מסביבה עוטפת, מגינה ומערסלת, לאחר שחווה מגע צמוד של הרחם עם גופו לאורך ההיריון. עם יציאתו לעולם, מאבד התינוק באופן מיידי את התחושה הזו והוא מגיב לאובדן זה בבהלה ובחוסר אונים. הורה אשר ידע לשאת בבטחה את תינוקו, לעטוף ולגעת בצורה בטוחה ועמוקה ולתת מגע (גם אם עוצמתי) בתוך חוויות "מערסלות", יאפשר לילדו מעבר הדרגתי מסביבה אחת לשנייה ללא שינויים גדולים ומאיימים.
שינויים נוספים אותם חווה התינוק הם התמודדות עם כוח הכובד וחשיפה לתחושת נפילה הנגרמת מנשיאה בלתי יציבה יחד עם כוח הכובד, רעשים חדשים וחזקים ותחושות שלא תמיד נעימות לו על פני העור. התינוק מגיב לכל התחושות באמצעות "רפלקס מורו", המכונה גם רפלקס הבהלה.
חלק גדול מהסיבות לכך שיילודים בוכים הוא על רקע של בהלה. הורה מנוסה או מטפל מנוסה ידע כיצד להשתמש בידיו ובאופן המגע שלו על מנת לתת לתינוק את הביטחון לו הוא זקוק וכך ימנע ממנו את תחושת הבהלה. ללא תחושת תמיכה ובטחון התינוק יתחיל את דרכו בעולם בתחושה של התגוננות, העולם סביבו ייתפש כחוויה מפחידה ומאיימת ותחושה זו עלולה להתקבע אצלו ולהפוך לחלק בלתי נפרד מאישיותו העתידית.
האופן בו רוב ההורים נוגעים בתינוקם הוא בעזרת מגע עדין יתר על המידה. ההורה יוצא מנקודת הנחה שהתינוק עדין ושברירי ועל כן נוגע בו בעדינות ובזהירות. מגע כזה גורם לתינוק לחוש שהאדם המטפל בו חושש ואינו בטוח ותחושה זו מובילה לאי שקט ולהתרחשות מוגברת של תחושת נפילה, הגורמת להישנות של רפלקס מורו, כפי שכבר הוזכר. תפישת עולם זו של ההורה, נובעת לרוב מחוסר ניסיונו בטיפול בתינוק ולראייה, אם נשווה את אופן המגע של ההורה בילדו השני, נבחין ששם המגע בטוח יותר, או אם נסתכל כיצד מטפלת במשפחתון או אחות בחדר יולדות נוגעות בתינוקות, נבחין בהבדלים במידת הביטחון שלהן.
ראשית, נלמד לבטוח בתינוק שהוא אמנם יצור עדין אך אינו שברירי. נשתמש ביכולת המגע העמוק על מנת לתת לתינוק תחושה שזוג ידיים בטוחות אוחזות בו. נגוון בסוגי מגע שונים: טפיחות, לחיצות עדינות, שפשוף.
חשיפה לאיכויות מגע שונות תהווה עבור התינוק אבן דרך התפתחותית יסודית נוספת והיא - הלמידה החושית. ידוע לכולנו שהתינוק לומד כיצד להתפתח מוטורית, אך חשוב גם לדעת ולהכיר את הלמידה החושית ואת יכולתו של התינוק לקלוט סוגי מגע שונים וטקסטורות שונות. חוויות אלו ילמדו את מערכת העצבים שלו להסתגל לאופני מגע שונים ולא להיבהל מהם, גם בעתיד לכשיזחל / ילך על משטחים מחוספסים ופחות נעימים.
אחת הדרכים שלנו כהורים לתקשר עם תינוקנו שאך נולד היא באמצעות מגע. התינוק לא יודע עדיין לענות בעזרת תקשורת שפתית ולכן המגע משמש עבורו ערוץ לתקשורת בלתי מילולית. מערכת העצבים של התינוק קשובה למגע בכל שעות היממה, גם בזמן שיישן. מכיוון שהתינוק האנושי מגיע לעולם ללא למידה מובנית על אברי גופו, גודלם או מיקומם, חוויות שונות של מגע בעוצמות שונות, עוזרות לו ללמוד זאת וכך הוא "ממפה" את אזורי גופו במוח. משלמד להכיר את איברי גופו השונים הוא יכול להשתמש בהם על מנת לתקשר מול סביבתו. יותר מזה, תינוק שלא חווה מגע כלל ולאורך זמן עלול לפתח פיגור התפתחותי, גם אם היכולות המוטוריות שלו תתממשנה בסופו של דבר בצורה זו או אחרת.
בעזרת המגע התינוק יוצר קשר הם ההורה / המטפל, הלחיצות העמוקות נותנות לו את תחושת העצם ומקנות לו בטחון. הקרבה להורה המטפל מביאה לקשר עין, להתפתחות החיוך ולהושטת ידיים קדימה. מגע מסוגים שונים ואיכויות שונות יאפשר לתינוק ללמוד ולהסכים לקבל מגע (דבר שהוא לא מובן מאליו אצל כל התינוקות) וימנע רגישות חושית.