"שחררו אותנו מהמפלצת הקרויה ציבור"

ביקש יאיר גרבוז בעצרת המחאה בשם יחידים שנחושים ליצור לעצמם ולמען הכלל מקום של תרבות, יצירה וחיים בעלי ערך

באתי כי מתוך הייאוש המוחלט והמוצדק שמסביב, יש רק תקווה אחת לשינוי ואת כל יהבי אשים על התקווה הזו – אנשים צעירים שמבקשים לקחת את גורלם בידיהם והם נחושים ליצור לעצמם ולמען הכלל, מקום של תרבות, יצירה וניסיון לחיות חיים הוגנים אנושיים ובעלי ערך.

 

אי אפשר לתקן את המערכות הקיימות, צריך להחליף אותן. צריך להגיד בקול ברור: "לא הממסד יהרוס את התרבות, אלא לפני כן, אנשי התרבות יחליפו את הממסד".

 

לא רק שאיננו יותר אור לגויים, אנחנו חושך לעצמנו וכאשר יקום מנהיג חדש במקומותינו, הוא יהיה אדם אומלל ונרעש מעומס האחריות שעל כתפיו יונח מטען כבד מנשוא. הוא יצטרך למשות אותנו ממצולות השחיתות, לרפא אותנו מאסון הגזענות, להציל ולשחרר אותנו מחבלי המשיחיות המטריפה והמטורפת ולנתק אותנו מהמפלצת הקרויה "הציבור". נכון יותר לפרוט את "הציבור" מחדש ליחידים ולחבורות המבקשות נאורות.

 

אחד השקרים הגדולים ביותר הוא המשפט המקובל: "זה מה שהציבור רוצה, אז זה מה שהציבור מקבל". המשפט הזה הומצא על ידי האחראים על ההרס והניוון, המתנשאים הללו הבזים כמעט לכל אדם אם איננו גביר, הם עומדים מולנו וקובעים נחרצות: "זהו רצון הציבור, אנחנו רק עושי דברו, אנחנו ממשיי הדמוקרטיה". עכשיו, יותר מתמיד, הציבור לא בוחר מנהיגים כדי שיהיו לו מראה, אלא כדי שיהיו לו הנהגה. דמוקרטיה אמיתית איננה רק שלטון הרוב, אלא זכויות המיעוטים. על כל חברת מצוקה ובערות, אומרים שהם בחרו בזה וזה רצונם. אפילו על נשים שעוסקות בזנות, יש האומרים שזו בחירתן. אין בעולם אישה שבחרה ונולדה להיות זונה כמו שאין ילדים שנולדו לבורות, אין משפחות שבחרו בעוני ואין אנשים שבחרו לראות טלוויזיה כזו.

 

אבל התרבות הולכת ומתמלאת בזנות והקהל שבע רצון לכאורה. זִכרוּ, האנשים הללו שמאכילים אותם בזבל והם אומרים: "רוצה אני!", ישנאו את היד המאכילה אותם עד ימיהם האחרונים. בניהם ובני בניהם יאשימו את המנהיגים ואת המחנכים ואת הממסד האמנותי בכך שלא חילצו אותם מהמצוקה התרבותית באמצעות חינוך מגוון ורב ערוצי. הם ינקמו באשמים, כמו שהם עושים גם היום, בכך שיעודדו דורות נוספים של עילגות וגסות. התחשבות בקהל הרחב דווקא היא מהווה תמצית של הזלזול בו. מקורה במחשבה הגזענית, שמי שנמצא בנקודה תרבותית מסוימת, נגזר עליו להישאר שם.

 

אף פעם לא אהבתי את המושג "איש רוח", אבל כשרוחות רעות מנשבות ומאיימות, צריך אנשי רוח טובה כדי להיאבק בהן ולהתגונן. אין רוח רעה שלא מאיימת קודם כל על התרבות. אין כיעור ורשע שסובלים התנגדות. אין סיאוב שלא רוצה להשתלט ולהתגבר ואין משטר שלא מבקש להכניע, לרתום ולסרס. מי שמוצא טעם ברוח נתפש, ובצדק, כאויב של מי שמוצא טעם בכוח. אנו חיים בחברה חסרת חמלה המשחיתה את אנשיה ומקווה ברוב טיפשות כי האלימות תעצור בדיוק באותו מקום שבו יגדרו לה גדר הפרדה.

 

אין איום גדול מאשר חולשת הדעת והחנופה והרצון להשביע רצון ולמצוא חן בכל מחיר. החינוך והאמנות מכשירים אנשי חופש וחירות מחשבה שבטבעם נמצאים המרד, ההתרסה, הביקורתיות והחובה למאמץ רוחני לשם הנאה רוחנית. נדמה לי שאפשר לסכם את נפילתנו בכמה שורות ברורות - אנחנו צעדנו מהנהגה למוּנְהגוּת, מדמוקרטיה לדיקטטורה של הרוב, מחיפוש זהות מקורית וייחוד להתחפשות ואחידות, מהשכלה, ידע וביקורתיות לדייסות רייטינג רב תחומיות, מיצירה אקטיבית לשיטוט אינטראקטיבי, מחילוקי דעות לזירות פיוס, מאידיאולוגיה להישרדות, מפרנסה להתעשרות, מכלב השמירה של הדמוקרטיה לכלב השעשועים של הרייטינג, מתפישת מרחק בטוח בין המבקר לבין השלטון לזהות של אינטרסים, מפניה אל השוק לכניעה מול השוק, מחיי רוח לרוחניות, מקסם החשיבה לחשיבה על קסמים, מיחסים בין איש לאחיו ליחסים של אח גדול לאחים סמרטוטים.

 

אנחנו לא מבקשים לכפות את דעתנו על הרוב אנחנו מבקשים להביע אותה. אנחנו מבקשים גם. יש בישראל אמנות נפלאה ומשטר רקוב הכולל גם חלק ניכר מהממסד האמנותי ומהיום הזה ידוע שיש עמנו אנשים צעירים כאן ובמקומת אחרים שלא מסכימים לזה וחושבים ועושים אחרת ובמקום לשאול את מי צריך להדיח מבית האח הגדול, צריך להדיח מקרבנו את הטיפשות.