הבטחתו של ראש העיר ירושלים הנכנס, ניר ברקת למינוי רב ציוני-דתי לירושלים, היוותה משב רוח רענן. הרבנות הציונית-הדתית נדחקה הצידה ואיבדה את השפעתה על החיים בעיר. ניר ברקת עושה מאמץ אמיתי וכן לממש את הבטחתו זו. אין זו הבטחה לגמול למגזר שתמך בו. יש כאן תפיסה המזהה את הציונות-הדתית כגשר פוטנציאלי בין דתיים לחילוניים בירושלים. הרב שייבחר יצרך להיות לא רק גורם לא-מרתיע ונחמד לחילונים והמסורתיים שבעיר, הוא יצטרך לטפל בתחומים היום יומיים המקשים על החיים המשותפים בעיר הקודש. בימים האחרונים צצים מועמדים חשובים למשרה הרמה, הטוענים שהם 'ציונים-דתיים'. עיון מעמיק בקורות חייהם איננו תומך בטענתם זו.
נכון יש ב'ציונות הדתית' גוונים שונים, אך ישנם כמה מכנים משותפים בסיסיים שאי אפשר להתעלם מהם. הרי הם לפניכם.
1. גדלות בתורה ויכולת פסיקה מוכחת – על הרב להיות בעל יכולת לפסוק הלכה באופן עצמאי על מנת שיוכל לקבל את ההחלטה הנכונה ביותר במציאות המורכבת של ירושלים. על הגוף הבוחר לדרוש הוכחות לניסיונו של המועמד בתחום מורכב זה. שאם לא החשש הוא שרב כריזמטי אך נעדר יכולת פסיקה עצמאית ייגרר אחרי הפסיקה המחמירה ביותר ויפגע בתושבים החילוניים והמסורתיים הזקוקים לפסיקה אורתודוכסית אך מקילה , נוסח 'בית הלל'. אל נשכח שגם 'החילוני' 'והמסורתי' זקוקים לרבנות. בעל עסק בתחום המזון זקוק לתעודת כשרות (אם הוא מעוניין בה).או האם זוג חילוני המעוניין להינשא וחייב לעשות זאת דרך המועצה הדתית חייב לנהוג את כל מנהגי האבלות הנוהגים בספירת העומר?
2. היצמדות למסורת הפסיקה של הציונות הדתית - אחד מגולות הכותרת של הפסיקה הציונית-דתית מיסודו של הרב קוק זצ"ל, היא היתר המכירה בשנת השמיטה (שרק הסתיימה). בשנה שעברה התנגדו רבני ערים חרדים להכנסת תוצרת חקלאית של 'היתר המכירה' לחנויות שבתחום פיקוחם ובכך גרמו נזק אדיר לחקלאים , צרכנים ולמערכת הכשרות שאיימה להתמוטט. רב שלא אימץ את הפסיקה הציונית-דתית בשנה שעברה,ויישר קו עם הגישה ההלכתית הקיצונית, איננו רב ציוני-דתי.
3. שירות בצה"ל – אין 'ציונות' ללא שירות בצה"ל של המועמד וילדיו. פשוט וישיר. אני מקווה שמאפיין זה איננו מחייב הסברים מיותרים. כל פוסקי ההלכה ואנשי הרוח של הציונות הדתית לדורותיהם החמירו בחובת הגיוס לצה"ל. רב שהקל בכך לעצמו או לבני משפחתו, איננו רב ציוני-דתי.
4. הרב וילדיו התחנכו במוסדות החינוך הציוניים-דתיים. – רק חינוך כזה יבטיח דבקות בערכים המורכבים של הציונות הדתית ופעולה לאורם.
5. יחס נאות לגר שהתגייר במוסדות הרשמיים של הרבנות הראשית - רב ציוני-דתי מכיר ומוקיר באמת את המוסדות ההלכתיים שהמדינה הקימה, ולכן הוא מכיר במערכת הגיור הרבנית-ממלכתית. רב כזה לא ישלול באופן אוטומאטי, מעולה מרוסיה שהתגייר במוסדות המדינה את הזכות להינשא כדת משה וישראל. רבות מהמועצות הדתיות בארץ, אינו מכירות בגיור הזה, שנעשה כדת וכדין, ומונעות מהגרים את זכותם היסודית להינשא כיהודים. רב כזה, לא יוכל להיבחר להיות רבה הראשי של ירושלים .
6. המדינה כבעלת ערך יהודי ודתי – רב ציוני-דתי הוא זה שרואה בהקמת המדינה,
על שלל בעיותיה, משום צעד של ממש בתחיית האומה בארצה. הוא רואה ערך יהודי בסמלי המדינה ומוסדותיה. אין צורך לומר שהוא עומד בצפירה של יום הזיכרון (לא בגלל שלא נעים לעשות כן), הוא רואה ביום העצמאות יום בעל ערך דתי ולכן הוא יאמר את תפילת 'ההלל' בברכה, כתפילת הודייה על נס הקמת המדינה (בניגוד להתנהלות החרדית הרואה את יום העצמאות כסתם יום של חול).
7. השכלה כללית והיכרות מספקת עם התרבות החילונית - האתגר הגדול של הרב של ירושלים הוא להיות הרב של כלל תושביה. הוא לא רק הרב של הדתיים. להם יש מספיק רבנים. הוא הרב גם של המסורתיים והחילונים. הוא צריך להכיר אותם. הם לא עב"ם. לא מספיק לחבק אותם ולאהוב אותם (זה חשוב מאוד) יש להידבר עימם, ולחתור לזהות יהודית משותפת בין כל חלקי הפסיפס המורכב של ירושלים.
כמובן ששבעת המאפיינים הללו, מתווספים ליכולות הבסיסיות הצריכות לאפיין כל רב , ובודאי רב בירושלים. הרב צריך להיות גדול בתורה וירא שמיים. הוא צריך להיות בעל רקע ראוי 'ברבנות שימושית'. הוא צריך להיות כריזמאטי ואף ייצוגי, בודאי כשמדובר בבירת ישראל. מבחינה זאת היכולת להתבטא באנגלית מכובדת היא בודאי יתרון לעיר הבירה של כל יהודי העולם. אך מעבר לכל תנאי היסוד הללו עליו להיות 'ציוני-דתי' אמיתי ולא מחופש.
הרב רפי פוירשטין, רב קהילה בשכונת הר-נוף בירושלים