עיר שהיתה ואיננה

"פריז היום היא עיר מוזיאונית שלאט לאט התרוקנה מאנשיה", אומר כריסטוף באראטייה, במאי הסרט "פריז 36". אך למרות שמדובר באגדה מוזיקלית שכולה הומאז' לבירה הצרפתית של שנות ה-30, הוא מדגיש שלא התכוון ליצור סרט נוסטלגי

פריז, שנות ה-30. החזית העממית של לאון בלום צוברת כוח ומבעירה תקווה ברחובות הפרברים האפורים של בירת צרפת. על הגבולות מתדפקות רוחות רעות. הדי התנועות הפאשיסטיות והנאציות הולכים וגוברים.

 

מצפון לנהר הסיין, באזור המפעלים שכיום אין לו זכר, נלחם מעמד הפועלים על חייו כנגד כל הסיכויים. פועלי במה שפוטרו מ"השאנסונטה", תיאטרון מוזיקלי שפשט את הרגל ונרכש על ידי כריש נדל"ן קר ומרושע, משתלטים על המקום. זוהי תפאורת סרטו החדש של הבמאי הצרפתי כריסטוף באראטייה ואלו הם גיבוריו.

 

כמו בסרטו האחרון, "כשהנערים שרים" - אגדה קולנועית מוזיקאלית וקסומה, שטובלת בנוסטלגיה מרירה ומתוקה ומדברת על הגשמת חלומות - כך גם בסרטו הנוכחי, "פריז 36", מבקש הבמאי לאפשר לצופים להאמין שעוד יש מקום לחלומות. "אני מאוד מקווה שהסרטים שלי נותנים תקווה", אומר באראטייה. "אני לא אוהב סרטים של סוף טוב וסיפורי הצלחה. הדמויות לא באות לגמרי על סיפוקן, אבל הן מגשימות מטרות עמוקות יותר מאלה שביקשו לעצמן בתחילת הדרך. חייהן משתנים".

באראטייה (מימין) עם קלוביס קורמיאק על הסט (צילומים: Cos Aelenei)

 

באראטייה יודע דבר או שניים על שינויים בחיים. הוא גדל במשפחה שהעמידה דורות של שחקנים. סבו וסבתו היו חלק מלהקת התיאטרון "הקומדי פרנסז", אמו היא השחקנית אווה סימונט, שכיכבה בין היתר ב"Z" של קוסטה גבראס וב"קונג-פו מאסטר" של אנייס ורדה, ודודו, ז'אק פראן, שיחק לצידם של קלודיה קרדינלה ומרצל'ו מסטרויאני וגם הפיק את שני סרטיו האחרונים של באראטייה.

 

הכל נשאר במשפחה

רשימת השחקנים במשפחה עוד ארוכה ועם כל זאת, באראטייה עצמו בכלל החל את דרכו כמוזיקאי. "אם במשפחה שלנו איכשהו כולנו הגענו בסופו של דבר לעולם הנפלא של הקולנוע, זה הודות לז'אק פראן", אומר באראטייה. "נדבקתי בווירוס הזה בזכותו כשהייתי בן 25. הוא הציע לי לעבוד בחברת ההפקה שלו ומאז אני שם".

 

פראן היה זה שתמך בבאראטייה ודחף אותו לביים את "כשהנערים שרים", שזכה בשני פרסי סזאר, היה מועמד לפרסי האוסקר וגלובוס הזהב והביא לקופות בצרפת בלבד 8.5 מיליון צופים. "אני לא יודע להסביר באופן מתמטי את ההצלחה של 'כשהנערים שרים', אחרת הייתי משכפל אותה שוב. מה שבטוח הוא שיתומים ששרים במקהלה הם בשום מקרה לא סיפור של הצלחה בטוחה", אומר באראטייה. "הצלחה, כמו כישלון, היא עניין של אלכימיה. צריך שיהיה לך סיפור טוב, שחקנים מצוינים, מוזיקה נכונה ועוד אלף ואחד פרטים שביניהם אתה, הבמאי, צריך לאזן".

"אני מאוד אוהב שחקנים. הם מסקרנים אותי"

 

ההצלחה של סרטו הקודם איפשרה לו להיכנס להרפתקה המורכבת והיקרה הנוכחית. "לא יכולתי לעשות את הסרט בלי ההצלחה המוכחת של הסרט הקודם", הוא אומר. "תקציב של 28 מיליון אירו לא מפקידים בידיים שאין להן קבלות".

 

בחזרה לפריז האחרת

הרעיון ל"פריז 36" נולד הרבה לפני שבאראטייה חלם לביים, כשצמד כותבי השירים ריינהרדט ואגנר ופרנק תומא גלגלו רעיון להפיק מחזמר בימתי והציעו לו לחשוב על זה. המחזמר הפך לתסריט מוזיקלי שבסופו של דבר חיכה במגרה שנים ארוכות בשל בעיות תקציב. "חשבתי שזה פרויקט קולנועי יקר", אומר באראטייה. "צריך לזכור שלפני עשר שנים בכלל לא ביימתי. התחלנו לכתוב תסריט, אבל לא מצאנו כיוון והנחתי לזה".

 

מה היה בהם, בשירים של ואגנר ותומא, שכל כך ריגש אותך?

 

"הם פשוט מקסימים. רציתי לעשות סרט שמתרחק מריאליזם ובשירים האלה היה את כל מה שאני אוהב בפריז שכבר איננה. השירים גרמו לי לחשוב על רחובותיה האחוריים של פריז, על שכונות הפועלים, על פריז העממית שכיום אי אפשר למצוא אותה יותר. פריז היום היא עיר מוזיאונית שלאט לאט התרוקנה מאנשיה. הרבעים האלה, כבר אינם. הדמויות הצנועות הללו אבדו לתמיד. חשבתי שזו מסגרת נפלאה כי יש בה משהו פואטי ונוגע ללב והסיפור בעיני הוא אוניברסלי".

"תיאטרון על מסך יכול להיות משעמם מאוד"

 

מה שהופך את סיפור המסגרת לאוניברסלי הוא החברות בין שלוש הדמויות המרכזיות בסרט, אבל לא רק. כמו ב"הנערים שרים", גם בסרטו הנוכחי האמנות היא זו שמצילה את הדמויות, נותנת לחייהם משמעות ומאפשרת להם פתח מילוט מחיים מתסכלים וחסרי תכלית. "התיאטרון מחזיר לאנשים האלה את הכבוד האבוד שלהם", אומר באראטייה. "אמנות נותנת טעם גם למי שלא נולד אמן, היא נותנת משמעות".

 

אתה מדבר על הדמויות בסרט או על עצמך?

 

"יש משהו באווירה של הסרט שמאוד קרוב אליי. במובן זה אני מדבר על נקודה שעלתה גם בסרט הקודם שלי וזה שהגיבורים מצליחים למצוא תוחלת ומטרה דרך ביטוי אמנותי. אלו לא חיי ברמה הביוגרפית, הרי לא נולדתי באותה התקופה, אבל כשאתה עוסק במקצוע אמנותי, המשמעות של זה היא שאתה מנסה למצוא איזון. זה לא סוד שבמקומות שמקיפים את עצמם יותר ויותר בתרבות, יש פחות מעשים קיצוניים ויותר סובלנות כלפי האחר".

 

אז לכך התכוונת כשאמרת בראיונות קודמים שאתה עושה סרטים שדומים לך?

 

"נכון. סירבתי לביים הרבה מאוד סרטים כיוון שלא מצאתי את המשותף בינם לביני. אם אני לא שקוע טוטאלית בתוך הסיפור, איך אוכל לתת לו גוף? זה חייב להפוך לסיפור שלי ברמה כזו או אחרת וזו הסיבה שאני מסרב לביים סרטים בהזמנה. כשאתה עוסק בסיפור שמעורר בך רגשות, ברור שתתקבל יצירה שיותר קרובה ודומה לך. זה לא שאני חושב שבמאי חייב לכתוב את התסריט כדי שהסרט ישקף אותו, בכלל לא. אגב, סיפור שמזכיר או דומה לך גם לא חייב להיות סיפור שקרה לך בחיים, אלא משהו שמעורר בך רגשות אינטנסיביים".

פריז ברחובות פראג. "המלאכותי הופך את המציאות לנשגבת"

 

למרות שעלילת הסרט מתרחשת כולה בפריז, סט הצילומים נבנה בכפר קטן כ-30 קילומטר מפראג. את הסט המרהיב של הסרט, כמו גם את אולם תיאטרון "השנסונטה", בנה מאפס מעצב התפאורות ז'אן רבאס, מי שעבד במשך שנים עם להקת "קרקס השמש" (Cirque Du Soleil). "תיאטרון על מסך יכול להיות משעמם מאוד. זו הסיבה שרציתי לבנות תיאטרון ולא להשתמש באולם קיים", מסביר באראטייה. "כך יכולתי לשחק עם זוויות מצלמה איך שאני רוצה ולתת תחושה של מופע מצולם".

 

נדמה שאתה לא מחבב את הקולנוע הריאליסטי.

 

"אני אוהב לתת לסרטים שלי זוויות קצת מלאכותיות. אני חושב שהמלאכותי הופך את המציאות לנשגבת. זו הסיבה שאני כל כך אוהב אולפנים. זה מאוד באופנה עכשיו בקולנוע הצרפתי ליצור סרטים שהם ריאליזם טהור.

אני רציתי לברוח מזה, למצוא זרם קולנוע אסתטי שהיה קיים בעבר ואיכשהו הלך לאיבוד. קוראים לזה 'ריאליזם פואטי', סרטים ששואבים מהמציאות או נסמכים עליה אבל ממלאים אותה בפואטיקה".

 

אתה אדם נוסטלגי?

 

"אני לא חושב. 'פריז 36' הוא בטח לא סרט נוסטלגי. בכל מקרה לא היתה לי כוונה לעשות סרט שאומר שאתמול היה טוב יותר. אני חושב שהמחר הוא זה שמקפל בתוכו הבטחה, ומי היה רוצה לחיות בתקופה ההיא, רגע לפני המלחמה הגדולה?"

 

אז עכשיו אחרי יציאת הסרט אתה נח או מתכונן לפרויקט הבא?

 

"אני לא נח לרגע. אני כבר עובד על הפרויקט הבא שמאוד מרגש אותי. בחודש מאי הקרוב אני אביים מחזה של ז'ורז' פידו לתיאטרון העירוני של ניס. זו הפעם הראשונה שאני מביים לתיאטרון וזה מאוד משמח אותי. הסרט הבא שלי, שגם עליו אני אתחיל לעבוד בקרוב, יהיה קומדיה עכשווית שאני לא ממש יכול לדבר עליה כיוון שהחוזה עדיין לא חתום. מה שהייתי מאוד רוצה להתנסות בו זה לביים אופרה, בגלל האהבה הגדולה שלי למוזיקה. קיבלתי כמה הצעות, אבל נכון לרגע זה אני מנסה לבנות קשרים. המילייה של האופרה שונה מאוד מזה של הקולנוע ואני מנסה למצוא בו את דרכי".

 

מה עושה לך הידיעה שסרט שלך מגיע לקהלים שונים מאוד, שהוא מצליח לעבור את מחסום השפה והתרבות?

 

"זה נפלא. 'כשהנערים שרים' נסע המון בעולם. הוא הופץ בעשרות מדינות ונגע בהרבה מאוד אנשים שהגיבו אליו יפה. מה שהפתיע אותי, ברמת גילוי ממש, היתה התובנה שעל מנת שסרט צרפתי יצליח הוא צריך להיות מאוד צרפתי. כל הניסיונות שלנו לחקות את האמריקאים לא צולחים. אני חושב שלקולנוע הצרפתי יש זהות חזקה מאוד וזה מה שמושך אנשים. באותה הנשימה, אני חושב שהסיפור חייב להיות אוניברסלי ולא יותר מדי צרפתי בגישתו. צריך לדעת איך לאזן בין הדברים".