לא מכבי, מכביסטית

בכל שנה עשיתי אוזני כאפרכסת עת סיפרה המורה בקול דרמטי על מותו ההרואי של החשמונאי תחת ביטנו של פיל יווני אותו שיפד, רק ששכחו לספר לי על שלוש גיבורות החג. טלי פרקש על פמיניזם בימים ההם, ושוביניזם בזמן הזה

במשך שנים קיבלתי כאקסיומה (מילה יוונית מדליקה), את סיפור החנוכה כפי שסיפרה הגננת רוחמה. היו מכבים, היו יוונים. הייתה מלחמה אי שם באזור מודיעין. הם, כלומר אנחנו, היו מעט, "והרעים" היו הרבה. וכנגד סיכויי הסטטיסטיקה "בני האור" ניצחו בנוקאאוט מוחץ, הללויה! ועכשיו נעבור למתכון מעולה ללביבות בטטה...

 

מאז "הימים ההם" הסיפור לא השתנה. בכל שנה עשיתי אוזני כאפרכסת עת סיפרה המורה בקול דרמטי על גילוי הכד שהוביל להדלקת המנורה. התרשמתי כיאות ממותו ההרואי של אחד מבני חשמונאים, תחת ביטנו של פיל יווני אותו שיפד. לא ידעתי כי בכל הסיפור רווי הכולסטרול הזה חסרות שלוש דמיות מרכזיות. שלושה סיפורי גבורה נשיים, חשובים לא פחות בתמונה הכוללת ששמה "ניצחון חנוכה".

 

לצערי, כך רצו המבוגרים וסיפורה של "חנה ושבעת בניה" או מרים בת נחתום נוסף כלאחר יד, מבלי להרוס חלילה את עליצות החג. מעשה יהודית" הוזכר בחצי פה במסגרת בית ספרית, בנימה מבליעה ומאולצת. ואם "גיבורת העיר בתול" נעלמה לה אי שם בתהום הנשייה של סיפורי חנוכה השוליים. אחד המניעים המרכזים למרד, אחותם של החשמונאים האמיצים, היא תגלית מוחמצת אף יותר. זו שלפי המדרש הייתה מובלת אחר כבוד ביום כלולותיה לאונס המסורתי על ידי ההגמון היווני. ואילולא ביצעה אקט מחאתי והתנגדה לכניעה אוטומטית בפני גחמותיהם של השליטים היוונים. היו היא ואחיותיה סובלות עוד שנים רבות מדיכוי ומעשי אונס בחסות השלטון.

 

אז מי, רבותי, הרים את נס המרד? מי ניערה את האבק מעל חוש הצדק הרדום של אחיה ואמרה בקול ברור "עד כאן"! לא מכביסט אלא מכביסטית. אבל בינתיים בבית הספר גיבורי החג היו ונשארו מכבים - בנים, פילים ופחי שמן. פמיניזם "בימים ההם", ושוביניזם "בזמן הזה".

 

טעם של סופגניה חמוצה

איכשהו, מאז אותו גילוי אישי על "מעורבות נשית פעילה באירועי החנוכה" עברו השנים. סיפורי הגבורה הנשיים המשיכו להדחק לקרן זווית ותירוצים לא חסרו. מי בכלל צריך את אזכורים על אונס, ילדים טבוחים וכריתות ראש לשרי צבא יוונים?, יותר מדי תיאורים פלסטיים מיותרים המעיקים על שמחת החג. עדיפים בהרבה גיבורי המרד המסוקסים. זה מסופר הרבה יותר טוב, בלי המורכבות, הקושי והמבוכה שמזמנים לנו החיים עצמם.

 

השנה המצפון הנשי-היהודי לא נתן לי מנוח. "סיפור חנוכה הרשמי" משאיר הפעם טעם רע בפה, בלי קשר לסופגניות ריבת חלב ממקור מפוקפק. תחושה לא נוחה מהעובדה שהגרסה המלאה של המאורעות, עדין מסתתרת בפינה. ולא ברור למה ועל מה.

 

העובדה שמרכזיותן של נשים בסיפור המעשה בימים עברו לא מוטלת בספק במקורות היהודיים, כמי "שעיקר הנס נעשה על ידן", רק מעצימה את הקושיה: היא קיימת בהתייחסות המיוחדות לנשים בחג בראי ההלכה. נוכחת במנהג שהוזנח להגיש לצד מאכלי השמן גם מאכלי חלב לזכר יהודית ומעשה הצלתה. אך, בסופו של יום, בסופה של עוד הדלקה, כמה מעצבן, מיתוס הגבורה הנשית נבלע.

 

אני מודה, "לא יפה" לדבר על

בת כהן שנאלצה לקרוע את בגדיה כדי להישמע ולהשמיע. ובאמת לא קל להציף מאורע קשה על אם שהקריבה את בניה למען אידיאל הרוח באווירה של אור ומשפחתיות. ואולי יש גברים שמתקשים לעכל אישה אלמנה שהצילה עיר מלאה בגיבורי יהודה. אבל זה חשוב, למען תדענה בנותינו שגם להן חלק מכריע באותו ניצחון, באותה גבורה.

 

החובה המוסרית להעלאת המודעות למקומן של הנשים בסיפור חנוכה מוטלת עלינו,בנות מינן. הגיע הזמן, להוציא לאור את המודלים הנשיים של עוז רוח ועוצמה. ומול כל ילד- מתתיהו, להציב ילדה- יהודית.

 

ומי יודע?, אולי כבר השנה, בבתים נוספים, ישבו מול נרות ילדים וישמעו לשם שינוי, את סיפור חנוכה "בגרסת הבמאית".