נוהגים לכנות את הגיל הצעיר ביותר של ילדינו במונח הגיל "הרך", אולם אדם שיתבונן מהצד בהתנהגותם של הקטנטנים יאלץ להגיע למסקנה כי כבר בגיל רך זה ניתן לצפות אצל לא מעט מהם התנהגויות חריגות וקשות שאין להם שום קשר עם "רוך".
הורים ואנשי חינוך עומדים כיום משתאים וחסרי אונים לנוכח שכיחותן ועוצמתן של תופעות התנהגות קשות אותם מפגינים לא מעט ילדים צעירים כבר בגיל שנתיים. כאשר ההורה או הגננת מבקשים לדוגמא מהילדים לסיים פעילות נעימה ואהובה, לטובת פעילות פחות נעימה אך חשובה, יבטא הילד את התנגדותו בהתפרצות זעם קשה, הכוללת לא אחת בעיטות במבוגר וזריקת חפצים לכול עבר.
ילדים צעירים המתבקשים כיום להמתין בסבלנות או נענים בשלילה לבקשתם, מסוגלים לזרוק את עצמם על הרצפה תוך כדי גרימת חבלה עצמית. בנוסף, תופעות של נשיכות, חניקה, דחיפות ונגיחות הדדיות בין ילדים בגן או בצהרון ובין אחים בבית, שכיחות כיום יותר מאי פעם.
הגננות, המורים וההורים חשים פעמים רבות חוסר האונים, כשהם לא יודעים כיצד לטפל בהתנהגויות קשות אלה. הדבר גורם לעיתים קרובות לוויכוחים מרים, חיכוכים ואף למריבות בין ההורים לבין אנשי החינוך, המאשימים זה את זה בקיומן של התנהגויות חמורות אלה. הגננות חשות כי ההורים מאשימים אותן בחוסר טיפול נאות בהתנהגויותיו של ילדם וההורים קובלים על כי הגננת מעבירה את האחריות על התנהגויות הילד למגרש שלהם ומצפה מהם לפעול למען שינוי התנהגויותיו של בנם בגן.
אז מי צודק? מי באמת אחראי להתנהגויות הילד בגן וכיצד צריכים אנשי החינוך וההורים לפעול יחדיו למען שינוי התנהגויות חמורות וקשות של הילדים בגיל הרך?
בתקופה הראשונה בחיי התינוק בגילאי 0-18 חודשים, רוב מאמצי ההורים ממוקדים בסיפוק צרכיו ומתן מענה למצוקותיו הבסיסיות, כגון: רעב, צמא, כאבים, לחצים, חום, קור, גרוד, צורך למגע ועוד. בהעדר שפה מילולית, מבטא הרך הנולד את צרכיו הקיומיים באופן טבעי ובלתי נשלט על ידי בכי המלווה בדמעות, תנועות ומבטים המשדרים כעס ומצוקה.
ההורה מגיב מידית ואינו שוקט עד אשר הילד נרגע וצרכיו סופקו. סיפוק צרכיו של הילד מביא הקלה מידית לא רק לילד אלא גם להורה. סביב גיל שנתיים, עם התפתחות השפה, היכולות המוטוריות והבנת הסביבה, מתחיל הילד להיות בשל ללמידת יכולות איפוק ודחיית סיפוקים מידיים, כגון: קבלת סירוב, יכולות להיפרד (מההורה, מהבקבוק, מהחיתול והמוצץ), התמודדות עם קנאה ועוד.
תהליך הקניית יכולות אלה אינו קל ונתקל בביטויי התנגדות טבעיים, זהים לביטויי המצוקה מהשלב הקודם (השלב הרפלקסיבי), הכוללות בין השאר בכי, כעס והתנגדות מוטורית בעוצמות העולות לעיתים אף על אלה מהשלב הקודם. כאן עושים ההורים את הטעות הטראגית החינוכית הראשונה: במקום להתעקש על הקניית יכולות חשובות אלה, הם ממשיכים להקל על הילד המסרב באופן טבעי לדחות את סיפוקיו ולהתנהג בהתאם למצופה בגילו ונכנעים לביטויי ההתנגדות ההולכים וגדלים תוך תקופה קצרה.
התוצאה הבלתי נמנעת היא שילדים אלה מגיעים כיום לסביבות החינוכיות האחרות בהן הם מבלים שעות ארוכות (צהרון, פעוטון, מטפלת, סבא, סבתא, גן), כאשר הם כועסים, בוכים, מפונקים ותוקפניים יותר מילדים אחרים שהוריהם השכילו לחנכם לדחיית סיפוקים בגיל הקריטי הזה.
איך זה שהילד מלאך בחוץ ובבית התנהגויותיו קשות ומרגיזות? חשוב שנדע ונפנים, כשם שהתנהגויות נאותות של הקשבה, שיתוף פעולה, איפוק והבלגה של ילדנו מתפתחות ומתמסדות בסביבת הבית או בסביבת הגן, כתוצאה מטיב התהליך החינוכי עליו אמונים המבוגרים בכל סביבה, כך גם סירוב, התקפי זעם והתנהגויות קשות אחרות נלמדות ומתמסדות בכל סביבה בה פועל הילד. זאת כתוצאה מהחינוך המתבצע על ידי המבוגר האחראי בסביבה.
כאשר שתי הסביבות (הבית והגן) מלמדות את הילד כיצד להתנהג באופן נאות, התוצאה תהיה ילד המפגין רמה גבוהה של הסתגלות חיובית והתנהגויות נאותות בבית ובגן ואפילו בסביבות נוספות (סבא וסבתא, הרחוב ועוד). אולם, כאשר סביבה אחת נכשלת בניסיונה להעניק לילד ערכי התנהגות חיובית ויכולות איפוק והבלגה, קיימת סבירות גבוהה שהילד יפגין התנהגויות בלתי נאותות בסביבה זו אך לעומת זאת, יתנהג כראוי בסביבה המצליחה לחנכו.
במילים אחרות, ההורים אחראים ומסוגלים להשפיע על התנהגויות ילדם בביתם והגננות והמורים אחראים ומסוגלים להשפיע על התנהגויות הילדים בזמן שהותם בגן ובבית הספר. כאשר ההורים ואנשי החינוך תומכים ומחזקים האחד את השני בעת ביצוע התהליך החינוכי, כאשר כל צד לוקח אחריות מלאה לטיפול בקשיי ההתנהגות של הילד, התוצאות בדרך כלל טובות ביותר והמנצח הגדול הוא הילד שבטובתו כולם חפצים.
כיצד מגיעים לשיתוף פעולה פורה בין ההורים לאנשי החינוך, במטרה לטפל ביעילות בקשיי התנהגות של הילד?
כאשר הילד חוזר מהגן ומדווח בהתרגשות על כי חווה חוויה שלילית כלשהי בעת שהותו בגן או בבית הספר, חשוב כי תנהלו את האינטראקציה בקור רוח, תוך הקדשת זמן לילד אך בשום אופן לא לבטא מורת רוח, חוסר אמון וכעס על הגננת או המורה בפני הילד. לא אחת מגיב ההורה באופן אימפולסיבי ומבטא כעס, אי שביעות רצון וחוסר אמון כלפי הגננת או המורה בנוכחות הילד.
תגובות מעין אלה מחבלות במוטיבציה של הגננת ובסיכוייה לסייע לילד ומהוות מרשם בטוח ליחסים עכורים בין ההורים לאנשי החינוך שלא לטובת הלקוח האמיתי – הילד. לכן חשוב כי תנהגו בקור רוח, תקשיבו בכובד ראש לילד, תשבחו אותו על שהוא משתף אותו בחוויותיו בגן והבטיחו לו כי תעשו ככל שביכולתכם על מנת לטפל בסיטואציה.
בשלב זה רצוי ליצור קשר עם הגננת או המורה ולספר לה ללא שמץ של התלהמות על תוכן השיחה עם הילד. בקשו להיפגש על מנת לדון בדיווח של הילד. בפגישה זו חשוב מאוד לשמור על אווירה עניינית ומנומסת, להביע אמון ברצונם וביכולתם של אנשי החינוך להתמודד בהצלחה בבעיות שתוארו ולשאול מה יש בדעתם לעשות בנדון.
חשוב להדגיש כי המפתח לפתרון לבעיות התנהגות הצצות בסביבה החינוכית הוא בידי המחנכים וכי אתם תתמכו בתוכנית פעולה במידה ותהיה עניינית ויעילה ותעשו הכול על מנת לשמור על עקביות בתגובות גם בבית במידת הצורך. בסיכום הפגישה, חשוב לקבוע דרכי תקשורת לצורך מעקב שוטף על תוצאות ההתערבות המיושמת בסביבה החינוכית.
שיתוף פעולה כזה בין ההורים והמחנכים יבטיח סיכויי הצלחה מרביים בטיפול בתופעות התנהגות קלות כחמורות של ילדינו הרכים, תוך שימורה של אווירה נעימה בסביבת חינוכם לטובתם כל הנוגעים בדבר.